דיני תקשורת אלקטרונית
הנושאים-
1. TELE COMMUNICASION- "בזק"- טלקומוניקציה (קשר למרחק) מגוון מאוד גדול של שירותים שהם מסרים אלקטרוניים עוברים ממקום אחד למקום אחר. יכולים להיות מסרים של קול בטלפון, מסרים של תקשורת נתונים- שמחשבים מדברים בניהם, יכול להיות תמונות כמו בוידאו. תקשורת לווינית, העברת שיחות, העברת מידע.
יכולים להיות כמה קונפליקטים:
בתחום הטלפוניה- בין קווית או סלולרית- מהם החובות שיש למפעיל תקשורת אחד ולבין השני- קישור גומלין דרך הסכמים. המערכת הזאת מוסדרת ברגולצית דיני התקשורת שקובעת מערכת יחסים בין מפעילי התקשורת. יש מצד אחד מערכת שפועלת באמצעות רישיון שמאוד מפורטים ומצד שני יש מערכת של הסכמים מסחריים שצריך לקחת בחשבון את הרגולציה ואת ההסכמים שבין הרישיונות ושיהיה בניהם סכסוך מסויים.
שימוש בתדרים- משאב מוגבל כי אין סוף תדרים ואחד הדברים שדיני התקשות מטפלים בו זה איך ובאיזה אופן להקצות תדרים לשימושים השונים ולשחקנים השונים.
הסדרת מרחב התדרים- צריך להסדיר בין התדרים השונים, לבין מדינות שונות- בין הרשות הפלסטינית לבנינו.
כל פעילות בתחום התקשורת ניתן לתת אותה, רק אם קיבלו את הרישוי המתאים, יכול להיות פטור מרישוי.
2. שידורים לציבור- BROADCAST- רדיו, טלוויזיה. הצורות יכולות להיות שונות, שידורים פתוחים באוויר וכל אחד יכול לקלוט, ויכולים להיות שידורים מוצפנים- כמו יאס בלוויאן. בהקשר זה מסתכלים בעיקר על תחום הרגולציה (אסדרה). התחום של תקשורת אלקטרונית בישראל נמצא תחת רגולציה כבדה. בכלל גם בבזק וגם בשידורים שאסור אלא אם החוק במפורש מתיר, בניגוד לתחומים אחרים. דיני התקשורת לא עוסקים רק ברגולציה אלא גם ביחסים שביםן מפעילי התקשורת לבין הצרכנים. המהות של התחום מחייבת יחסיים משפטיים בין חברות שונות – חייבים להסדיר למשל את מערכת היחסים בין בזק לסלקום. נדרש קישור גומלין בין המפעילים השונים. ההסדרה כאן גם ברמת הרגולציה וגם במערכת היחסים העסקית, ע"י הסכמים, בין המפעילים השונים.
3. העיתונות הכתובה- בזה לא נעסוק, שכן אנחנו נעסוק בדיני תקשורת אלקטרונית.
ההסדרה של דיני התקשורת היא הסדרה רבת רבדים-
1. רובד של חקיקה ראשית.
2. רובד של חקיקת משנה (תקנות, צוים, כללים).
3. רובד רישיונות/ זיכיונות.
4. רובד של הוראות מנהל ספציפיות (חלקן באתר משרד התקשורת).
חייבים לבחון את כל הרמות ולא לעצור בפעם הראשונה שמוצאים אזכור לנושא שאנו מחפשים.
ישנם 3 חוקים עיקריים שמסדרים את דיני התקשורת-
1. חוק התקשורת- בזק ושידורים, תשמ"ב 1982. בעבר הוא נקרא חוק הבזק. משנת 2001 שהיה תיקון מאסיבי בחוק הוא הפך לחוק בזק ושידורים. להביא לשיעור הבא. מסדיר שידור רב ערוצי למנויים – הסדרת שירותי הטלוויזיה של הכבלים והלווין. האם סלקום TV גם יכלל? שאלה.
2. חוק שמסדיר את עולם האלחוטי- פקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש) תשל"ב 1972. להביא לשיעור הבא. מפעילים וירטואלים – אין להם רשת ותדרים משלהם אלא מקבלים השירות ממפעיל סלולארי אחר – לכן הרישיון שלהם מתייחס לפעילות הזו.
3. חוק משמסדיר את שידורי הטלוויזיה והרדיו- חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו- תש"נ 1990. החוק עוסק בשידורים שחוק התקשורת לא מכסה – רדיו, שידורי טלוויזיה (ערוץ 2, 10). מקים רגולטור בשן הרשות השניה.
יש כ"כ הרבה רגולציה מסיבות הסיטוריות – בעבר המדינה ביצעה את פעילות התקשורת. פעם שירותי טלפון ניתנו ע"י משרד התקשורת. לאחר מכן הוקמה חברת בזק שתחילה הייתה חברה ממשלתית ועם השנים התחום נפתח לתחרות. המעבר גם לצורך להסדיר את כל ההיבטים. גם המגמה הזו עוברת תהליך של שינוי ויש הקלה בעומס הרגולטרי.
בנוסף, כדי לאפשר תחרות היה צריך בהתחלה קשרי גומלין בין החברה הקיימת (בזק מול קווי זהב וברק בלי שתנהג באיפה מול החברה הבת שלה בזק בינלאומי) מה שיוצר רגולציה נוספת. בנוסף יש כאן משאב מוגבל – לתקשורת אלחוטית (סלולארי, מכשירי קשר) – ולשם כך חייבים אסדרה איך לחלקו בצורה שוויונית וכד'.
אם חברה מפירה את חובותיה – ההפרה יכולה להיות של החוק, התקנות, הוראות ברישיון. יש שני מסלולים – פניה לרגולטור שאמור לפקח, או פניה לבית המשפט.
כמו כן חוקי היסוד בעלי השפעה משמעותית על דיני התקשורת.
ישנו ממשק בין דיני התקשורת לבין ההגבלים העסקיים/דיני התחרות- ישנם מצבים שמוסדרות על ידי הוראות של עולם התקשורת והוראות שמוסדרות על ידי ההגבלים העסקיים.
משפט משווה- מהם הסדרים שנהוגים בחו"ל- ונסתכל בעיקר על שתי מערכות-
1.ITU- איגוד הבזק הבינלאומי- סוכנות של האו"ם- שעניינה בהסדרה רגולטורית של עולם התקשורת בהיבט הבינלאומי כלומר בקשר שבין מדינות. תקשורת היא מטבעה חוצת גבולות ולכן ההסדרה העולמית היא מאוד חשובה. 193 חברות בארגון, יש 700 גופי תקשורת שהם לא מדינות שהם חברים והם פעילים בארגון הזה. השימושים של תדרים לשירותים שונים נקבעים על ידי ה- ITU. ישנה חקיקה במסגרת של משפט בינלאומי פומבי שמחייבת את כל אותן 193 מדינות לייצר נורמות משפטיות. מסמכי היסוד שלו הם חוקה, אמנה ותקנות. זו דוגמא מובהקת למשפט פומבי בינלאומי הסכמי. יש סוגיות, כמו הפרעות בין לוויניים, שזכתה להסדרה ייחודית דווקא שם. הקביעה ששידורי רדיו בכל ארץ יהיו בתדרים שבין 87 ל107 – נקבעה בתקנות הITU. מכוח זה כל התעשייה פועלת.
2. EU- האיחוד האירופי- מערכת שחודרת לתוך המשפט המדינתי שכל אחד מהמדינות החברות. לאיחוד האירופי יש חקיקה נפרדת בין היתר גם בתחום התקשורת, והיא חודרת למערכת המשפטית של המדינות ונותנת תוקף מחייב ועדיפות נורמטיבית במקרה של התנגשות.
הרגולטר, מישהו בעל סמכות בתחום התקשורת, גוף מקצועי לא ממשלתי, כלומר הרגולטור הוא חלק מהשלטון ולא חלק מהממשלה, למשל בארה"ב הרשות נקראת ה- FCC או באנגליה הגוף נקרא- OF COM .
לEU שתי צורות חקיקה- (מלבד אמנת היסוד)
1. רגולציה- תקנות- חל כלשונו באופן מיידי, ברגע שיוצא מבריסל אז הרגולציה חלה אוטומטית על המדינות באיחוד האירופי.
2. דרקטיבות- הנחיות- כל מדינה צריכה להתאים את עצמה להנחיות, יש מדינות שמחוקקות חוק נפרד שמיישם את הדרקטיבה בשיטה שלה, לפעמים זה יכול להיות בחקיקת משנה. מה קורה אם מדינה לא מיישמת את הדרקטיבה? הנציבות תפתח בהליך משפטי נגדה באיחוד האירופי. האזרח יכול להסתמך על הדרקטיבה האופן ישיר אם המדינה לא מיישמת את הדרקטיבה. וזה יידון בבית המשפט של המדינה או שיפנה בשאלות משפטיות לבית המשפט של האיחוד האירופי.
הגופים הללו לא מסדירים אותם דברים. כללים על תחרות בין מפעילי תקשורת למשל נקבעים בEU והכללים בארה"ב שונים. גם חקיקה על מוצרים פגומים ועוד. לעומת זאת תחום התדרים הוא עולמי ונקבע בITU.
המרצה לספר שלו - הרגולציה של שירותי התקשורת האלקטרונית בישראל. נמצא באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
בשיעור שעבר הזכרנו 3 חוקים מרכזיים. יש גם חוקים נוספים כמו חוק רשות השידור שמסדיר את השידור הציבורי וכעת מוחלף בחוק השידור הישראלי הציבורי. נגדיר לכך כשנדבר על שידורים.
סעיפי רישוי- מצויים ב- 3 חוקים-
1. חוק התקשורת- בזק ושידורים, תשמ"ב 1982. בעבר הוא נקרא חוק הבזק. משנת 2001 שהיה תיקון מאסיבי בחוק הוא הפך לחוק בזק ושידורים. להביא לשיעור הבא.
2. חוק שמסדיר את עולם האלחוטי- פקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש) תשל"ב 1972. להביא לשיעור הבא.
3. חוק משמסדיר את שידורי הטלוויזיה והרדיו- חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו- תש"נ 1990.
כעת נתמקד בחוק התקשורת.
מונחים-
בזק- ס' 1 לחוק התקשורת- שידור, העברה או קליטה של סימנים, אותות, כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערכות אלקטרומגנטיות אחרות;
תקשורת היא בדרך כלל דרך לשנע מסרים. הדרך יכולה להיות מאוד מגוונת. זו בתמצית הפעולות של התקשורת האלקטרונית. חלק א'- שידור, העברה, קליטה. חלק ב' -של מה? של סמנים, אותות, כתב מידע (באינטרנט) וכו'. חלק ג' – כיצד זה נעשה? תייל (כבל), סיב אופטי (האות הופך לאור והמסר עובר כאור ובצד השני במקום של הקליטה נקלט חזרה ומוסב מאותות אופטיים של אור למתכונת שאנו רוצים. למשל אם מדברים בטלפון – התקשורת עוברת בסיב אופטי בכבל תת-ימי. עוברים אותות של קול והקול שלנו הופך לאות אלקטרוני ואח"כ לגלים של אור ובסוף יש מכשור שמתרגם זה לאותות אלקטרונים ובסוף לקול) וכיוצ"ב. בסיב אופטי גם כמות המידע הרבה יותר גדול מסיב נחושת (תיל), לא רק מהר יותר.
ההגדרה לקוחה מההגדרה הבינלאומית. ממסמכי היסוד של הITU. בהמשך נעסוק בתקנות הרדיו שפרקטית מסדירה את כל הפעילות האלחוטית ברמה הבינלאומית.
הביטוי רדיו בתקשורת זה לא רדיו שמדליקים ושומעים תחנות שידור, אלא המילה המקבילה באנגלית לתדרים אלחוטיים. תדרים שנעשה בהם שימוש לצורך העברת התקשורת בתדירות של עד 3000 ג'יגה הרץ (AR). בכך עוסקות תקנות הרדיו הב"ל. התדרים של AM או FM הם חלק מתדרי הרדיו האלה. מודם= אפנון – לוקחים אינפורמציה מסוימת ומעבירים אותה על גבי גלים אחרים. כששומעים קול הרדיו התדר שאנחנו קולטים זה לאהתדר שהאדם מדבר בו.
מה זו מערכת אלקטרו מגנטית? התקשורת האלקטרונית מתנהל באמצעי אלקטרו מקנטי – שדה אלקטרוני ושדה מגנטי ובמצאעות שילוב של שניהם נוצרת התקשורת האלקטרונית. למה בסלולר יש אנטנה סלולרית. בין האנטנה שמחוברת בסיבים אופטים למרכזת, לבין הסלולר יש מעבר תשדורות בתדרים אלקטרומגנטיים.
חוץ מכבל תקשורת יש גם תקשורת לווינית. הם בגובה 36 אלף קילומטר.
מסר בזק- בסעיף ההגדרות- מסר שמשודר, מועבר, או נקלט או נמסר לשידור או להעברה במתקן בזק.
למשל שיחת טלפון היא מסר בזק, תמונת וידאו שמועברת היא מסר בזק.
פעולת בזק- הפעלה של מתקן בזק, התקנתו, פנייתו או קיומו למטרת בזק.
מתקן בזק- מתקן או התקן שנועד בעיקרו למטרות בזק. למשל מכשיר טלפון או מרכזייה גדולה היא מתקן בזק. בעקרון גם מחשב נייד הוא מתקן בזק אלא שיש פטור כמו שנראה לקמן. מחשב בלי מודם אינו מתקן בזק, אך עם מודם הוא כן מתקן בזק.
פעולות ושירותים-
פעולת בזק היא הפעלה של מתקן בזק, התקנתו, בנייתו או קיומו למטרות בזק.
שירות בזק- ביצוע פעולות בזק למען הזולת. כשאני מדבר בנייד אני לא נותן שירות.
כל אותם מפעילים שמפעילים פעולות בזק למען הלקוח הם ספקי שירותי בזק.
עד היום התעריפים הבסיסיים של חברת בזק קבועים בתקנות, הרגולציה עדיין מפורטת. כל האסדרה של עולם התקשורת בנויה על ההנחה הבסיסית שאסור אלא אם קבלת רישיון. מתן שירותי בזק הוא דבר שאינך רשאי לעשות אא"כ קבלת רישיון או פטור.
סעיף 2 (א) לחוק התקשורת- למדינה הזכות לבצע פעולות בזק ולתת שירותי בזק. כלומר למדינה יש זכות ריבונית בתחום הבזק.
בסעיף קטן (ב) לחוק התקשורת- מגיע האיסור- פעילות מסוג הבזק אסורה, אלא אם קיבל מאת השר רישיון לכך מכוח חוק זה או מכוח היתר כללי. היתר כללי זה מכשיר שהוכנס לחוק כאשר החלה לחלחל ההכרה שלתת רישיון אינדיבידואלי לכל מפעיל שרוצה לתת שירותי בזק, לא הגיוני. היה יותר הגיוני לעבור לשיטה של היתרים כלליים, אבל עדיין התחום של שירותי תקשורת הוא מוסדר ברישיונות אינדיבידואליים ואין היתרים כלליים. באירופה מה שרווח זה היתר כללי – צריך ליידע את משרד התקשורת שהוא מתכוון לתת שירותים והתנאים שיחולו הם התנאים בהיתר הכללי.
באתר של משרד התקשורת – יש מדור של רישיונות. יש שם את כל הרישיונות הכלליים ויש רשימה של כל בעלי הרישיונות המיוחדים. רישיון כללי – הרישיון עצמו באתר. רישיונות מיוחדי- רק רשימה של בעלי הרישיונות וכמה דוגמאות.
כשמשהו קונה מכשיר קשר הוא יכול בטעות לעשות שימוש בתדרים אסורים. אם התדר מפונה על-ידי כוחות הביטחון למשל ואז ניתן להשתמש. מכוח פקודת הטלגרף יש צו שקבע שימושים מסוימים ובתדרים מסוימים כפטורים מרישיון, כמו wi-fi. כך גם לגבי הרבה שימושים יומיומיים – שלט לפתיחת החניה וכד'.
הסעיף שמשלים את האיסור הזה – הסעיף שמסמיך את השר לתת רישיונות- ס' 4 (א) לחוק התקשורת- השר ראשי להעניק רישיון לביצוע פעולות בזק או למתן שירותי בזק ולקבוע בו תנאים וראשי הוא להורות כי הרישיונות יוענק על דרך של מכרז.
ברגע שמדברים על משאב מוגבל הכוונה לכך- שעל מנת שהחלוקה שלו תהיה שוויונית ויעילה מבחינה כלכלית, החלוקה צריכה להיות על ידי מכרז. המכרזים הם מורכבים כלומר עם תנאים וישנם מכרזים שגופים מסויימים יכולים לגשת ואחרים לא.
בג"ץ דן בתחנת שידור יהודית ערבית ששידרה בלי רישיון ועתרה כנגד סירוב משרד התקשורת לתת רישיון. מלצר מפרט את התפיסה – מדובר במשאב מוגבל כי שירותים מסוימים מצריכים שימוש דווקא בתדרים מסוימים. כמו סלולארי- התדר חייב להיות מותאם לטכנולוגיה של המכשירים והאנטנות. כשהטכנולוגיה משתפרת ניתן לשפר את השימוש. בארה"ב יש סחר בתדרים – אתה יכול באישור מסוים למכור אותם ולהעבירם הלאה.
בפסקי הדין של הנושא הראשון יש לעיין בבג"ץ בבגץ בזק נ' שר התקשורת.
הרישיון יכול להיות כללי או מיוחד.
ס' 4 קובע כי השר יכול לתת רישיון כללי ורישיון מיוחד-
רישיון כללי- רישיון שניתן לפי חוק זה להקמה, לקיום או להפעלה של רשת בזק ציבורית או לביצוע פעולות בזק ומתן שירותים באמצעות אותה רשת.
ההגדרה של רישיון כללי טומנת בחובה את ההגדרה של רשת בזק ציבורית- מערכת של מתקני בזק, המשתמשת או מיועדת לשמש לאספקת שירותי בזק לכלל הציבור בכל הארץ או לפחות באיזור שירות, הכוללת ציוד מיתוג וניתוב, ציוד תמסורת ורשת גישה.
איזור שירות זה איזור שמוגדר לשירות לאותו מפעיל. חלק מבעלי הרישיונות מוטלת עליהם מכוח הרגולציה חובת שירות אוניברסלי. כבר בתוך ההגדרה של רשת בזק ציבורית יש חובת שירות אוניברסלי.
לגבי מפעיל וירטואלי – משתמש בתדרים של אחר. גולן טלקום השתתפה במכרזים וזכתה בהקצאת תדרים אבל התחילה לבנות רשת כדי לעשות שימוש בתדרים ובשלב מסוים פרקה את הרשת ונסמכת רק על תדרים של מפעיל אחר. היא אמורה מבחינה הרישיון והחובות שמוטלים עליה, לבנות רשת סלולארית בתוך כמה שנים. אחת הסיבות שהרגולטור מסתייג מרכישת גולן באמצעות סלקום היא שגולן הפרה את הוראות הרישיון שלה. מפעיל וירטואלי הוא מפעיל שלא דורשים ממנו להקים רשת ולפעול מתדרים משלו. הוא עדיין מפעיל בזק כי יש לו מרכזת – מרכזייה משלו, והלקוחות הם רשומים במרכזת שלו ומהמרכזת הוא מתחבר לעולם האלחוטי של מפעיל אחר אבל המרכזת עצמה היא מתקן בזק במלוא מובן המילה. גם מפעיל בינלאומי – יש להם מרכזת משלהם אבל מגיעים ממנה כשמטלפנים מרשת של בזק או סלולארי כלשהוא. רמי לוי למשל הוא מפעיל וירטואלי. מפעיל רגיל – תדרים מנקודה זו עד זו הם לשימושך. כשהשירות ממשיך בחו"ל זה נקרא נדידה כשהרעיון או רעיון – המכשיר של סלקום בחו"ל עולה על מפעיל אחר.
היום אין מפעילי תקשורת שהרישיון שלהם מוגבל לאזור מסויים, כלומר ההנחה היא- רשת בזק ציבורית ניתנת בכל הארץ לכל הציבור בתנאים שוויוניים (מכוח הרישיונות).
מה נכלל ברשת בזק? 3 אלמנטים-
1. יש ציוד מיתוג וניתוב.
2. ציוד תמסורת (בפנים).
3. רשת גישה (בחוץ).
לרבות מערכת רט"ן- רשת סלולרי ולרבות מערכת בזק בינלאומי.
הביטוי רדיו (רט"ן- רדיו- טלפון- נייד) מציין את סוג התדרים שמשמשים לתקשורת.
בסוף ההגדרה רשום- למעט ציוד קצה- ציוד קצה הוא מכשיר סלולרי או מכשיר הטלפון שיש בבית. זה חשוב משום שכאשר אנחנו מדברים על החובות שחלות על מפעיל בזק הם לא יחולו על ציוד הקצה. נס"ר – נקודת סיום קצה.
רישיון כללי ייחודי- רישיון שהוא אמנם כללי, אבל האלמנט של שירות האוניברסלי נגרע ממנו.
שיעור 4 – 22.3.16
בשיעור שעבר המרצה נשאל על כתבים שעולים על תדרי משטרה או כוחות הצלה והוא ראה שיש אתר שממנהל הרבה מהפעילות הזאת (http://www.broadcastify.com)
בשבוע שעבר דיברנו על חוק הבזק ודברנו על שני מונחים מרכזיים – בזק ורישיון. על בסיס שני אלה ישנה שורת מונחים כמו מסר, מתקן, שירות פעולת בזק. שירות ופעולת בזק כפופים לרישוי.
לא תמיד השימוש בתדרים חייב מכרז. שידורי לטלוויזיה למנויים, שם הרישיון ניתן ללא מכרז.
נעבור לבג"ץ בזק - 1255/94 בזק נ' שרת התקשורת. ב-84' בזק קיבלה את רישיונה הראשון. קודם לכן זו הייתה המדינה וב84' היא הפכה לחברה ממשלתית וקבלה רישיון. הרישיון היה קצר מאוד:
"בהתאם לסעיף 46לחוק הבזק, התשמ"ב- 1982(להלן – החוק) אני מעניק בזה רשיון כללי ל'בזק', החברה הישראלית לתקשורת בע"מ לביצוע פעולות בזק ברשת כלל-ארצית, למתן שרותי בזק כלל-ארציים בה ולמתן שרותי בזק בינלאומיים (להלן – הרשיון הכללי)".
ב94' הוחלט ליתן רישיון חדש. במקביל שונה סעיף 50 לחוק התקשורת שבוטל בהמשך. סעיף 50 נתן בלעדיות מוחלטת לבזק. כך בחוק המקורי. פעולות בזק זה ברמת התשתית, וגם בלעדיות במתן שירותי בזק על גבי הרשת שהיא פורסת. ב94' פגמו בבלעדיות – הוציעו שיחות לחו"ל, ובנוסף מורידים בלעדיות משירותים סלולרים.
התפיסה הישנה הייתה שבלעדיות מאפשרת יעילות בגלל ההשקעה העצומה בפריסת רשת. בתחילת שנות ה- 90 השתנתה המדיניות של דיני התקשורת- הוחלט על 2 כיווונים-
1. ליברליזציה- פתיחה לתחרות, ענף שהיה בבלעדיות של חברת בזק, הוחלט לפתוח את הענף לתחרות.
2. הפרטתה של חברת בזק מחברה ממשלתית שבבעלות של המדינה בתהליך הדרגתי להעברתה לידיים פרטיות.
ס' 4 (ב) לחוק התקשורת- במתן רישיון ובקביעת התנאים בו יובאו בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה- מדיניות הממשלה בתחום הבזק, שיקולים שבטובת הציבור, התאמתו של מבקש הרישיון לבצע את פעולות הבזק ולתת את שירותי הבזק שלגביהם הוא מבקש רישיון ותרומת מתן הרישיון לתחרות בתחום הבזק ולרמת השירותים בו.
ס' 50 לחוק התקשורת (סעיף שבוטל)- סעיף מרכזי לפתיחה לתחרות- "לא יינתן רישיון כללי לביצוע פעולות בזק או למתן שירותי בזק כלל ארציים ברשת כלל ארצית של טלפונים או למתן שירותי בזק בינלאומיים במערכת טלפונים בינלאומית אלא לחברה בלבד.." כלומר בלעדיות לחברת בזק.
הרישיון של בזק שונה בהתאם. בזק הייתה אז עדיין חברה ממשלתית.
בשנת 93 תוקן סעיף 50 – על מנת לאפשר תחרות בשני תחומים-
1. למתן שירותי בזק בינלאומיים במערכת טלפונים בינלאומית. כלומר זה הוצא בגדר הבלעדיות של בזק.
2. הדבר השני זה התוספת- רדיו טלפון נייד- הוחרג מהבלעדיות של בזק.
בשנת 99- הסעיף נמחק לחלוטין.
הוגש בג"צ ע"י בזק לאחר שביטלו את סעיף 50 ולקחו ממנה את הבלעדיות– בזק טענה 2 טענות:
1. שרישיון כללי מעצם מהותו לא יכול להיות מוגבל.
2. ברגע שבזק קיבלה רישיון כללי על פי חוק התקשורת שאפשר לה לתת שירותים בכל התחומים, המדינה לא יכולה לקחת את זה ממנה. יש כאן זכות מוקנת.
באותה עת ההגדרה הייתה מעט שונה. הרישיון היה העתק של סעיף הרישיון הכללי בחוק. שטרסברג אומרת שהגדרה יש לפרש לפי ההקשר בחוק עצמו. לכן את המונח רישיון כללי יש לפרוש לפי הסעיפים. בדרך כלל אנחנו רגילים ללכת להגדרה בלבד.
השאלה הייתה האם קיימת סמכות לשר התקשורת למצם את רישיון הכללי. שאלה זו עולה כשיש תיקונים לרישיונות בניגוד לרצון החברה והשאלות האלה עולות כל הזמן האם יש זכות מוקנת למפעיל שלא ישונו תנאי הרישיון או שזה בשיקול הדעת של השר.
המסקנה שהמגבלות החדשות עמדו בתנאי הסבירות והמידתיות. נקבע כי הרישיון צריך לפרט כל שירות ושירות שצריך להינתן.
סעיף 4 (ה) וסעיף 6 לחוק התקשורת- מציינים את סמכות הרישוי.
"רישיון כללי"- זה גם להיבט התשתית, וגם על גבי אותה תשתית פיזית להקים שירותים. רישיון לאשכול של שירותים.
"רישיון מיוחד"- מתמקד בסוג מסוים של שירותי בזק. לדוגמא כדי לתת שירותי גישה לאינטרנט (ISP) כמו חברת 012 או נטוויזיון, צריך רישיון מיוחד.
כעת נעבור לשקה"ד שיש לשר כשהוא קובע תנאים ברישיון.
סעיף 4(א) – שר רשאי להעניק רישיון בדרך של מכרז. למה מכרז? כשיש משאב מוגבל כמו תדרים. אז תנאי הרישיון הם חלק מתנאי המכרז כנספח. אבל מרבית הרישיונות לא ניתנים במכרז. ואז צריך לחפש בתקנות מה התנאים וההליכים למתן רישיון. למשל היום כדי לתת שירותי בזק נייחים אין צורך במכרז. אז התנאים יופעו בתקנות.
בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב נ' שרת התקשורת- במשפט החוקתי הקלאסי – זמיר מפרט שם דרישות שונות לתשתית עובדתית שחייבת להתקיים.
עסק בשירותים של מידע קולי בטלפון וספציפית בשירותים ארוטיים. שאלת הרישוי שעלתה בפס"ד – התייחסה לחלק צר ברישיון של החברה שסיפקה את אותם שירותים גם ללקוחות בחו"ל ומשרד התקשורת כלל הוראה לגבי שירותים שניתנים בחו"ל שחייבה את בעל הרישיון לגבות את התשלום באמצעות כרטיס אשראי ולא באמצעות התשלום של חשבון הטלפון.
האופן שבו שירותי המידע הקולי עבדו היה שחברת התקשורת מחייבת את המתקשר בתשלום ומתחלקת עם ספק השירות. משרד התקשורת אמר שלגבי שירותים שניתנים למשתמשים בחו"ל- יהיה עליהם לשלם בכרטיס אשראי והתשלום לא יוכל להיות דרך חשבון הטלפון.
הטענה שטענו העותרים שכאשר משרד התקשורת חייב אותם באופן התשלום הוא חרג מהשיקולים המותרים בגדר החוק. נשאלה השאלה מה השיקולים שראשי המשרד להפעיל במתן הרישיון ובקביעת תנאים לרישיון-
סעיף 4 (ב) לחוק התקשורת קובע את 4 השיקולים במתן רישיון ובקביעת התנאים בו –
1. מדיניות הממשלה.
2. טובת הציבור- אינטרס ציבורי.
3. התאמתו של מבקש הרישיון לבצע פעולות.
4. תחרות ורמת השירותים.
במתן רשיון ובקביעת התנאים בו יובאו בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) מדיניות הממשלה בתחום הבזק;
(תיקון מס' 12) תשנ"ו-1996
(1א) שיקולים שבטובת הציבור;
(2) התאמתו של מבקש הרשיון לבצע את פעולות הבזק ולתת את שירותי הבזק שלגביהם הוא מבקש רשיון;
(3) תרומת מתן הרשיון לתחרות בתחום הבזק ולרמת השירותים בו.
זה חשוב כי יש כאן שני רגולטורים – משרד התקשורת והממונה על ההגבלים והשאלה אם הסמכויות קיימות במקביל.
בג"צ קבע כי בנוסף לכך, חייב בעל הסמכות (הרגולטור) לשקול את השיקולים הכלליים של פגיעה בערכי יסוד או בזכויות יסוד כמו למשל פגיעה בחופש העיסוק, או פגיעה במידתיות וכו'.
פס"ד עסק בכללי היסוד של תשתית עובדתית שרשות מנהלית צריכה לצורך ביסוס החלטתה.
2 סוגי רישיונות נוספים-
1. ס' 4 (א) (1) לחוק התקשורת- רישיון כללי ייחודי- רישיון למתן שירותי בזק פנים ארציים נייחים אף שלא לכלל הציבור בכל הארץ או אף שלא לפחות באזור השירות. למעשה בשלב מסוים רצו לאפשר רישיון כללי שאין בצידו דרישה אוניברסאלית. מעשה אותם חברות שנותנות שירותי בזק קוויים אבל שאינם בעלי תשתית, הרישיונות שהם מקבלים לרישיונות קוויים הם כליים וייחודיים למשל סלקום או אורנג'- שנותנים טלפון נייח על גבי תשתית של חברות אחרות והם לא חייבים בשירות הזה לדרישה של שירות אוניברסלי.
2. רישיונות סלולרים-
2 סוגי חברות סלולרים-
א. רישיון רדיו טלפון נייד- חברות סלולר ותיקות- בעלות רישיון כללי.
ב. רישיון רדיו טלפון נייד ברשת אחרת- הם חברות סלולר חדשות שיש להם תשתית וירטואלית אשר יושבות ברשת אחרת- לדוגמא- גולן טלקום.
נעבור כעת על עניין נוסף שמופיע בחוק התקשורת עם השלכות פרקטיות – מתי יש פטור מרישוי.
סעיף 3 לחוק התקשורת- סעיף של פטורים- מציין שירותים או פעולות שלגביהם לא חלה חובת רישוי. סעיף 2(ב) הוא הסעיף הבסיסי שאוסר לבצע פעולות או שירותי בזק אלא אם קבלת רישיון מתאים.
סייגים לתחולה
3. הוראות סעיף 2(ב) לא יחולו על –
(1) פעולת בזק שמבצע אדם לעצמו, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, בשטח רצוף המוחזק בידו ובלי יצירת קשר אל מחוץ לאותו שטח; - הדוגמא המובהקת היא אינטרקום בבית משותף – זה מתקן בזק. זו פעולה שאדם מבצע עבור עצמו ואין קישור טלפוני מחוץ לבנין. לגבי שלט – יש כא שימוש בתדרים שצריך פטור לפי פקודת הטלגרף האלחוטי וזו דרישת רישוי נוסף חוץ מחוק התקשורת. גם שם ישנם פטורים בצו של פטור ואחד מהם הוא מכשירי שלט רחוק למינהם – שער חשמלי, השקיה.
(2) ייצור מיתקן בזק או חלק ממנו; נדרש פטור כי בהגדרה של פעולת בזק מדובר לא רק על הפעלה אלא גם על התקנתו או בנייתו. עצם הייצור של טלפוני הייתה דורשת רישוי ולכן נקבע פטור. על יצור מתקני תקשור אין צורך ברישיון.
(3) פעולה שמבצע אדם על פי רשיון לפי הפקודה, ופעולת בזק שהפקודה פוטרת אותה מהצורך ברשיון; רישיון משולב – גם מכוח חוק התקשורת וגם מכוח פקודת הטלגרף. מי שרק מבצע פעולה לא כשירות לאחרים ומחזיק ברישוי לפי פק' הטלגרף פטור מרישוי לפי חוק התקשורת.
(5) פעולת בזק שמבצע אדם באמצעות מיתקניו של בעל רשיון, ובלבד שבעל הרשיון רשאי על פי הרשיון להרשות לאחר לבצע את פעולת הבזק האמורה; אם אני מבצע פעולות באמצעות מתקנים של בעל רישיון, כמו חברת סלקום, והיא רשאית להרשות לי – לא נדרש רישיון. למשל כשלקוח של סלקום עושה שימוש בנייד אתה למעשה גם משתמש ברשת של סלקום. כמשתמש קצה אתה לא צריך רישיון מכוח הפטור הזה. לפעמים יש חברות שיוצרת שילוב של מספר חברות והיא גם פטורה מכוח זה. האינטגרטור לא מספק בעצמו. האחריות על שירותי התקשורת נשארת של המפעיל. למשל חברה שמשדרת ללוין. אותה חברה הולכת לסלקום ומקבלת שירות של העברת האותות מהלקוח עד למשדר.
(6) עיבוד נתונים אלקטרוני; שימוש בכספומט היה יכול להיחשב כשירות בזק כי אנחנו עוסקים בפרטי מידע ומעבירים אותם ממקום למקום. כשאתה מקליד בכספומט אתה שולח מסר לבנק באמצעות הכספומט. האותות נבדקים שם ואות משוגר חזר ומגיע לכספומט. לכן הבנק לא צריך רישיון לשם כך – זו פעולת מחשוב ולא פעולת תקשורת. יש פסיקה עניפה על ההבחנה בין פעולות תקשורת לפעולות מחשב.
(7) מי שקיים או שהפעיל במשך חמש שנים רצופות לפני י"ג בטבת תשנ"ט (1 בינואר 1999), תחנת שידור לשידורי רדיו המיועדים בעיקרם לציבור בישראל, באופן ששידורים אלה נקלטו במרבית שטחי ישראל, והמשיך לעשות כן גם לאחר התאריך האמור, ויראו אותו כמי שקיבל רשיון לפי חוק זה, לפי סעיף 5(א) לפקודה, וכמי שקיבל זיכיון לפי סעיף 32(א) לחוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן-1990; סעיף שהיה אמור להימחק. תיקון שניתן בשעתו לערוץ 7 לפני ששידר באינטרנט. חוק הרשות השניה מסדיר את הרישיון שצריך להינתן כדי לשדר ברדיו. בג"ץ פסל סעיף זה כשהדבר הגיע לפתחו (בג"ץ 1030/99 חה"כ אורון ואח' נ' יו"ר הכנסת).
(8) פעולות בזק או שירותי בזק, פנים-ארציים או בין-לאומיים, מסוג מסוים, שהשר קבע לגביהם, בצו, פטור מרישיון לפי סעיף 4 ומהיתר כללי, לאחר ששקל, בין השאר, את השיקולים המפורטים בסעיף 4(ב), בשינויים המחויבים, ונוכח כי אין מקום להסדרה של ביצוע הפעולות האמורות או מתן השירותים האמורים לפי הוראות חוק זה, ובלבד שלא יקבע השר פטור לפי הוראות פסקה זו אלא אם כן –
(א) מתקיים לגבי פעולות הבזק או שירותי הבזק האמורים תנאי מהתנאים המפורטים בסעיף 4א1(א);
(ב) לענין שירותי הבזק - קיימת במתן שירותים מהסוג האמור תחרות בהיקף משמעותי. ראינו קודם שיש מצב של היתר כללי ולא אינדיבידואלי. סעיף זה מדבר על מצב שבו משרד התקשורת מודיע על פטור מרישוי והיתר כללי. יש מצבים שבהם יש פטור מחובת רישוי כמו שלט רחוק אבל זה לא אומר שיש פטור מהרגולציה כולה. כשיש פטור גפ מרישוי וגם מהיתר יש כאן למעשה פטור מרגולציה באופן כללי. אין הסדרה של משרד התקשורת אך כמובן עדיין יכולה להיות רגולציה אחרת, למשל של רישוי עסקים. ISP – מועמדים לעבור להיתר כללי.
הפעלת שיקול הדעת הרגולטורי-
פס"ד יורונט- בג"צ 987/94- השופט זמיר מדבר על שני דברים-
1. המבחנים ליצירת תשתית עובדתית- כבסיס להחלטה מנהלית. כאשר רשות מנהלית כמו שר התקשורת אשר רוצה לקבל החלטה, צריך לבחון 4 מרכיבים של תשתית עובדתית-
א. איסוף נתונים.
ב. הרלוונטיות-שייכות לעניין.
ג. אמינות הנתונים.
ד. הראיות או הנתונים צריכים להיות מהותיים ולא דברים של מה בכך.
רוב הבגצ"ים הראו כי רשות מנהלית לא גיבשה תשתית מספקת או ראויה להחלטה המנהלית.
2. סעיף 4 לחוק התקשורת– העוסק בשיקולי הרשות-
סעיף 4 (ב)- יש 4 קריטריונים כלליים-
א. מדיניות הממשלה בתחום הבזק.
ב. שיקולים בטובת הציבור.
ג. התאמתו של מבקש הרישיון לבצע את פעולות הבזק ולתת את השירותים.
ד. תרומה מתן הרישיון לתחרות בתחום הזק ולרמת השירותים.
נקבע ששיקולים אלו אינם רשימה ממצה והשר רשאי ואיפלו חייב לשקול שיקולים נוספים.
השופט זמיר קושר את שיקולי הרגולטור גם לשיקולים הכלליים שנוגעים לתכלית של ההסדרה. צריך לשקול גם שיקולים שנובעים מהתכלית המיוחדת של חוק התקשורת, וגם שיקולים שנובעים מהתכלית של המשפט בכלל- כלומר לערכי היסוד- חוק היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.
תכליות החוק ותכליות של המשפט כולו- הם לא שיקולים שמרחפים על העבודה של הרגולטור, אלא הם שיקולים פרקטיים שצריך להפעיל כאשר מקבל הרגולטור החלטות, ואם וצים לתקוף את הרגולטור אנחנו יכולים להסתמך על השיקולים האלה.
השופט זמיר גם מדגיש את אמת המידה של המידתיות שחייבת לשמש אמת מידה לרשות המנהלית כאשר היא מחליטה אם לתת רישיון או לא, ואם היא נותנת רישיון- יש לבדוק את התנאים שהיא מעניקה לאותו הרישיון.
בשנת 2001 נעשה תיקון מס' 25 לחוק התקשורת- הוא עשה מהפכה בעיקר בנוגע לתשתית הנייחת שעד אז הייתה רק תשתית של בזק. התשתית של חברות הכבלים הפכה להיות מתשתית שנועדה עד אז לשרת שידורי טלוויזיה, הפכה להיות תשתית לשירותי טלקום כלומר אינטרנט מהיר/טלפוניה וכו'.
באותו תיקון 25 חוק הבזק הפך להיות חוק התקשורת (בזק ושידורים) אבל זה אותו החוק והסעיפים הם אותם סעיפים.
נאמר בפסק הדין שעקרונית יכול להיות רישיון כללי, שמאפשר לבעל הרישיון לתת את מגוון שירותי התקשורת ללא הגבלה. אבל מעשית אין כזה.
· סלקום יחד עם ברק שהתמזגה שנותנת שירותים בינלאומית והתמזגות לנטוויזיון לשירותי אינטרנט- ובעקבות זה משרד התקשורת הקים רישיון מאוחד- שיכלול כמה רישיונות קודמים.
עדיין המבנה הבסיסי של הרגולציה בארץ מאוד שונה מהרגולציה באירופה, שבארץ נותנים שירותים אנדיבידואליים (עם השם שלך והתנאים הספציפיים כלפייך) ולא היתרים כלליים.
מתן שירותי רישיון באירופה בשתי סיטואציות:
1. בלעדיות- הקצאת תדרים- אם חברת סלולר אחת מקבלת את התדרים שרק היא יכולה לעשות שימוש וחברת סלולר אחרת לא יכולה להשתמש באותם תדרים.
2. מפעילים שיש להם כוח שוק חזק- צריך שיחולו עליהם מגבלות נוספות כדי שלא תפגע התחרות.
בג"צ 6406/00- בזק נ' שר התקשורת- נושא שיקול הדעת של הרגולטור צץ לא רק בתחום הרישוי, אלא גם בהיבטים אחרים שמוסדרים בחוק התקשורת. פסק הדין הזה דיבר על תעריפים. ס' 15 לחוק התקשורת-שמקנה סמכות לשר התקשורת לתת תעריפים לחברת בזק. פה דובר על עתירה של חברת בזק כנגד התעריפים. התביעה נדחתה בסופו של דבר.
יש לנו בארץ ערוצים 2 ו- 10- רגולטור אחד. וטלוויזיה למנויים- יש רגולטור אחר ובנוסף לכך יש סוגים שונים של שידורי טלוויזיה שלא תחת הרגולטורים. ואז נתמנתה הוועדה של עמית שכטר כדי לבדוק האם ניתן להגיע למכנה משותף אבל מצד שני לא להרוג בדרך את החידושים והיוזמות.
סעיף 5 לחוק התקשורת- קישור גומלין (קש"ל)- מדבר על קישור בין שתי רשתות.
עולות שאלות לגבי הקישור הטכנולוגי-
האם יש חובה לעשות קישור בכמה מקומות ולא רק קישור אחד?
עולות שאלות הנדסאיות שונות ושאלות כלכליות- מה יהיה התשלום אם שיחה מסלקום תגיע לבזק. כמה יהיה דמי קישור הגומלין?
סעיף 5 נותן את המסגרת מה לעשות אם מפעילים לא מגיעים בניהם להסדר מספק. התעריפים כיום קבועים בתקנות.
סעיף 5 נקבע קישור גומלין ושימוש- יש בו הוראות גם לגבי החובה של מפעיל אחד לאפשר למפעיל אחר להשתמש בחלקים מהרשת שלו.
לדוגמא- השוק הסיטונאי- משרד התקשורת יצר באמצעות הרגולציה "שוק הסיטונאי" שבו בזק מחייבת לאפשר למפעילים אחרים לעשות שימוש במרכיבים מתוך הרשת שלה במחיר סיטונאי. כמו נטויזיון ובזק. אחד מספקת תשתית ואחד מספק שירותי אינטרנט.
כאשר נותנים רישיונות, הרגולטור יכול להחליט:
1. אם הוא נותן רישיונות במכרז- בדוגמא של חברה סלולרית הכוללת תדרים, יש לחלק משאב מוגבל- ואז יש חובה למכרז.
2. אם הוא נותן רישיונות שלא על דרך מכרז. אם זה רישיונות שנעשים בהתאם לתקנות- אין צורך במכרז. ובתקנות יש לבדוק את התנאים לקבלת הרישיון.
סעיף 4 (א) לחוק התקשורת- מדבר על הענקת רישיונות על ידי השר במכרז או לא.
קישור גומלין בין מפעילים-
מפעיל ספקי שירותים- רגולטור, צרכן, משתמשי קצה, מפעילים אחרים.
קישור הגומלין הוא בין המפעילים.
ס' 5 לחוק התקשורת מסדיר את הממשק הזה- הסעיף קודם כל מקנה סמכות לשר התקשורת/ משרד התקשורת לקבוע את החובה של מפעיל אחד לספק קישור גומלין למפעיל האחר.
בכל אחד מהרישיונות של מפעילי תקשורת יש את החובה של מפעיל אחד לספק קישור גומלין למפעיל האחר.
לאחר מכן סעיף 5 (ב) קבע שיש 2 מישורים לחובה הזאת-
1. החובה
2. המתכונת שהחובה תיושם- השר יכול לקבוע אף הרישיון יושם.
כמו כן השר קובע תעריפים עבור כל רישיון, היה והשר לא קבע, הצדדים יכולים להתנהל במשא ומתן לגבי התנאים והתעריפים, ואם הצדדים לא יסתדרו במשא ומתן, הצדדים יכולים לחזור לשר שיכריע בסכסוך.
סעיף 5 (ו) מטפל בנושא השימוש- מפעיל אחד צריך לתת למפעיל האחר את השימוש בתשתית/ רשת על מנת לספק שירותים.
התעריפים נקבעים בתקנות- בעבר היו גבוהים ולאט לאט הם ירדו.
שר התקשורת יכול להטיל עיצומים כספיים על מפעיל שירותים בניגוד להסכמתו.
סעיף 28 לחוק התקשורת- קובע כי מתן שירותי תקשורת ושידורים ללא רישיון- מהווה עבירה פלילית שהעונש בגינה עד 3 שנות מאסר (לא קרה בפועל שניתנו 3 שנות מאסר, קרו שהוגשו כתבי אישום פליליים).
תקשורת אלחוטית-
כיום רוב המידע מועבר בגלים של קרינה אלקטרומגנטית ( גלי רדיו).
פקודת הטלגרף האלחוטי מגדירה גלי רדיו (RF)- תדרי גלים אלקטרו מגנטיים שמשמשים לשידורים אלחוטיים. שדה אלקטרוני ושדה מגנטי שנושאים עליהם אינפורמציה/ מידע (קול, תמונה, וידאו וכו').
שירותים אלחוטיים- יותר ויותר ניתן לקבל שירותים באמצעות שירותים אלחוטיים וזה ניתן באמצעות גלי רדיו הנישאים באוויר- המרחב הספקטרום האלקטרו מגנטי. מדובר במרחב התדרים שפועל באמצעות שדה אלקטרומגנטי - שדה אלקטרוני ושדה מגנטי והתדרים הם בעצם גלים שמאפשרים לשאת אינפורמציה. זה מכסה את כל סוגי התקשורת שאנחנו מכירים. הביטוי תדרי רדיו לא מבטא דווקא את גלי הרדיו הביתי, אלא כל התדרים שבהם מועברת תקשורת – גם למשל הסלולר קולט תדרי רדיו.
המידה שבאמצעותה מציינים גלים אלקטרומגנטיים נקראים הרץ (HERZ).
גלי הרדיו הוא עד 3000 GHZ- מה שנקבע בתקנות של ה- ITU- סוכנות של האו"ם שמטפלת בענייני התקשורת.
כשהתווך איננו תיל אלא גלי האתר – אנחנו מדברים על תקשורת אל-חוטית.
שני מושגים חשובים (מונחי יסוד אוניברסליים, נמצאים בתקנות הITU):
1. הועדה- כאשר קובעים שטווח תדרים מסוים מיועד לשימושים ולשירותים מסוימים. לדוג': כאשר קובעים שמ- 87.5 MHZ עד 107 MHZ – יהיה לשימוש של רדיו FM. תחום זה יועד ע"י הITU ולאחר מכן גם ע"י המחוקק הישראלי. בITU יש פירוט אלו תדרים לתקשורת אוירית, לטלוויזיה, לרדיו, לסלולר.
2. הקצאה- קובעת מי יכול להשתמש- כאשר משרד התקשורת קובע שרדיו קול ישראל ישדר ב- 88 FM הוא נתן הקצאה לרשות השידור לשדר ב- 88 FM. או כאשר נותנים הקצאות לחברות טלפון או פרטנר תדרים מסויימים. גם לחברות הסלולר יש תדרים מסוימים שבהם הרשת מופעלת. בהקצאה ננקוב בשם מקבל ההקצאה, מספרי התדרים ומה השירות שניתן יהיה לתת.
בנוסף- נכלל מיקום המשדרים ועל הספק שידור (עוצמת שידור)- למשל רדיו דרום בבאר שבע מותר לו לשדר בהספק מסויים שלא יפריע לשידורים בגליל ששם עושים שימוש חוזר בתדרים.
פקודת הטלגרף אוסרת על הפעלה של שידורים אלחוטיים אלא אם קיבלת רישיון ויש 2 סעיפים שכדאי לשים לב-
סעיף 5 (א)- מחייב ברישיון כדי להפעיל את המכשור האלחוטי (תקשורת שלא באמצעות כבלים או חוטים שמחברים). בדומה לחוק התקשורת. מתייחס לפן התשתיתי.
סעיף 5ד- דורש לקבל הקצאה של תדר כדי לעשות שימוש (וכמובן לפעול לפי ההועדה). מתייחס לפן של השימוש בתדרים.
תדרים לדור רביעי- השידור כולו מבוסס על אינטרנט וברגע שחברה זכתה לפס תדרים מסוימים מיד מתקנים את רישיונה וקיבלה את פס התדרים הזה להקצאה לשימוש.
מי מוסמך לתת רישוי?
בסעיף 5 (א) לפקודת הטלגרף- מדבר על "רישיון מאת הממשלה" ולא נאמר שם שר התקשורת.
בסעיף 5 (ד) לפקודת הטלגרף- הוא מדבר על הגוף שהממשלה הסמיכה.
ניתן להיתקל במונחים שונים, כי בזמנו בשנות ה- 50 הוקם גוף "המועצה לקשר ולאלקטרוניקה"- שם היו נציגים ממשרדים שונים ובתוך הגוף הזה הייתה וועדת תדרים שהייתה מוסמכת לטפל בהקצאות, ועם הזמן הדברים השתנו וזה הפך להיות לאותה ועדת תדרים שבראשה עומד ראש אגף התדרים- והוועדה הזאת שמוקמת מכוח החלטת הממשלה היא בעלת הסמכות על מרחב התדרים. בנושאים שוטפים יש הסמכה לבעלי תפקידים שונים לקבל החלטות בנושאים ספציפיים. למשל אם חברת מוניות רוצה רישיון למכשירי תקשורת הם הולכים לר' ענף ספקטרום.
הטיפול בנושא הזה בארץ הוא יותר מורכב ממדינות בהם המרחבים של התדרים הם יותר גדולים. בישראל הצפיפות הגאוגרפית לא מקלה על השימוש בתדרים ועל עשיית סדר באופן שיהיה מינימום הפרעות.
עם מהלך הזמן מתרבים השירותים שמתבצעים באופן אלחוטי וגם מתרבים השירותים שהופכים להיות חסרי רישוי- למשל התחום של הבלוטוס או הרשת האלחוטית.
יש דיאלוג מתמיד (גם בחו"ל) בארץ במיוחד בולט בין הגופים האזרחיים לבין הגופים הבטחוניים- שכן גופים ביטחוניים צריכים לעשות שימוש בטווח גדול של תדרים, וזה בא על חשבון גופים אזרחיים.
סלקום הגישה בג"צ על השימוש בתדרים כנגד משרד התקשורת והצבא – בטענה כי החלוקה היא לא סבירה בין הגופים הללו. סלקום שטענה כנגד שקה"ד של ועדת התדרים אשר הקצתה לצבא טווח תדרים יחסית גדול לשימוש הרשת הצבאית. הטענה הייתה שהאיזון שנקבע לא היה נכון וגרם לפגיעה מיותרת בלקחות האזרחיים. אין פסק דין שם כי העניין הסתיים בפשרה מוסכמת.
סעיף 4 פוטר את כוחות הביטחון מהוראות הפקודה.
יש הבדל בין הקצאת תדרים בארץ לבין הגישה בארה"ב ובאירופה-
בחו"ל התפתח תחום או פרקטיקה שנקראת "סחר בתדרים", בכפוף לכללים שקבועים.
זה דורש אישור של הרגולטור אבל הפרקטיקה הזאת היא אפשרית.
הגישה בארץ שונה- היא יותר מסורתית במובן שהתפיסה היא שהתדרים הם נכסים לאומיים והרגולטור הוא בעל סמכות להקצות תדר וגם "לקחת" את התדר בחזרה. אם אנחנו רוצים להעביר את התדרים למישהו אחר- זה בלתי אפשרי.
יש גם חקיקה משנה. יש סט של תקנות שנקראות – תקנות הטלגרף האלחוטי (רישיונות, תעודות ואגרות) תשמ"ז 1987- נקבעו אגרות עבור שימוש בתדרים הללו שכן מדובר במשאב ציבורי. בגלל שכאמור היחד לתדרים כאל משאק מוגבל מטילים את האגרות. כך לא יהיה בזבוז של תדרים ולא יבקשו תדרים ללא צורך.
בגלל ההפרעות שהיו לתעופה – החמירו בפקודת הטלגרף וקבעו עבירות נוספות- כמו חוק שידורים שלא כדין.
הסייגים לכלל לקבלת רישוי- 3 צווים שהוציא שר התקשורת (שפוטרים מקבלת רשוי)-
1. צו שפוטר מכשירי רדיו טלוויזיה ביתיים- מקלטי רדיו וטלוויזיה ביתיים. המכשיר לא משדר כלום אבל הוא מקלט. זה מספיק כדי להצריך את הרישוי באופן עקרוני. בכל אופן כמובן עיקר החובות בדר"כ מוטל על המשדרים ופחות על המקלטים.
2. אנטנות צלחת (משושה פרבולית) עד לגודל של 2.4 מטר.
3. הצו המרכזי שמכיל את הפטורים מרישוי- צו הטלגרף האלחוטי (אי תחולת הפקודה)- צו מס' 2 תשמ"ב 1982. שימושים בתדרים שהם גם פטורים למשל- WIFI, בלוטוס, שלטים ביתיים לפתיחת שערים, אינפרא אדום, GPS (אין מגבלת שטח אבל יש למשל מגבלה של עוצמת שידור). מדובר בתדרים שאין צורך ברישוי. הפטור מהפקודה הוא למי שר' אגף ספקטרום קבע שהוא נופל לקטגוריות הפטור ואז הוא פטור מתחולת הפקודה.
נאמר כמה מילים בהקשרי רישוי של חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו. גם הוא קובע את הנורמה שאסור אא"כ קבלת הרשאה – סעיף 32-
32. )א( לא יקים אדם, לא יפעיל תחנת שידור, ולא יקיים שידורים אלא אם כן קיבל לכך זכיון או רישיון, בהתאם להוראות חוק זה. )ב( מורשה לשידורים וכן בעל זכיון להפעלת תחנת שידור חייבים ברשיון לפי פקודת הטלגרף האלחוטי ואינם חייבים ברשיון לפי חוק התקשורת. )ג( הוראות סעיף קטן )א( לא יחולו על שידורים הניתנים לציבור כדין.
שידורים פתוחים או ציבוריים לפי חוק הרשות השניה. שידורים למנויים הם תחת חוק התקשורת. באופן עקרוני על שידורי רדיו כל שלושת החוקים (תקשורת, טלפגרף וחוק הרשות השניה) חלים, כי מדובר בפעולת בזק (אלחוט), מדובר בפעולה אלחוטית (טלגרף) ובשידור רדיו (חוק הרשות השניה). לכן בא סעיף 32 ועושה סדר – ההיבט התשתיתי יקבל מענה ע"י פק' הטלגרף, היבט התוכן ע"י חוק הרשות השניה (וכבר יש לנו רישיון משולב לרדיו – גם לפי פק' הטלגרף וגם לפי חוק הרשות השניה), וחוק התקשורת מיותר ולכן לא נדרש רישיון גם לפי חוק זה.
פס"ד ALL FOR PEACE- בג"צ 8938/11- השופט מלצר נותן שיעור מפורט בהסדרה של הספקטרום האלחוטי במדינת ישראל.
היה מדובר על תחנה שנקראת כולם למען השלום- שהיה ארגון ששיתף פעולה בין קבוצה ישראלית שריכז אותה מוסי רז וקבוצה פלסטינאית שריכזה אותה אישה בשם מייסה בראסי. הארגון הזה היו ממוקמים בגבעת חביבה והיה אולפן בירושלים והמשדרים היו ברמאללה. בין האולפן למשדר הייתה תקשורת קווית של סיב אופטי.
משרד התקשורת הורה לסגור את השידורים ונעזרו במשטרה לעשות זאת.
הם הגישו עתירה לבג"צ. ובג"צ דחה את הטענה משורה של טעמים. מה שמעניין אותנו זה ההסבר שבג"צ נותן לגבי הטעמים הרציונאליים של הסדרת מרחב התדרים. בנספח האזרחי של אוסלו ב' יש הקצאה אך לא הקצאה סופית. נקבע שתחתנת השידור כוללת גם אולפן. לא היה מדובר רק באולפן אלא ממש המרכז של השידור. לכן אותם משרדים נכללים בהגדרת תחנת שידור.
אחת הטענות שהם טענו שהם הביאו נייר מהרשות הפלסטינאית ואמרו שהם קיבלו הקצאת תדר. ופסק הדין מנתח מה הדין שחל גם בשטחים בנוגע לשידורים ומדוע ההנמקה הזאת לא עובדת מכמה סיבות- בסוף בהמ"ש מחיל את החקיקה הישראלית על הפעילות בין היתר משום שהיה מדובר בשידורים שהיו מיועדים לקהל ישראל. יש כאן עניין של קיום שידור. בכל מקום שהשידור נקלט נעשה שימוש בתדרים בשטח הישראלי.
נכנס שם עניין ההסדרים בין ישראל לרשות הפלסטינאית בעניינים האזרחיים אשר ממשיכים לפעול על פיו (לרבות ענייני תקשורת).
משורה של טעמים הוא דוחה את הטענה של העותרים.
פסקאות 26- 27 של פסק הדין – נטען שיש משאב לאומי/ ציבורי ובנוסף המשאב הזה מוגבל כאשר מדובר בשידורי רדיו (שם זה מאוד ברור שזה מוגבל). במקרה דנן השידורים הפריעו לנתב"ג ולכן הם נסגרו.
הרציונאליים של פסק הדין (ס' 27 לפס"ד)-
הרציונל הראשון- הוא הצורך לעשות סדר במשאב ציבורי מוגבל בצורה מושכלת.
הרציונל השני- תכליות מהותיות- יש לראות את השידורים לאור תכליות נוספות- כמו פלורליזם תקשורתי, מתן מענה למגזרים שלפעמים קולם לא נשמע, הגנה על אוכלוסיות מוחלשות, הגנה לצורכי ביטחון, שיקולים צרכניים, בטיחות הצרכניים וכו'.
סעיף 7 - כמו בחוק התקשורת- השימוש בתדר ללא רישיון מהווה גם היא עבירה פלילית.
סעיף 7 א' קטן- כמו בחוק התקשורת, גם בפקודת הטלגרף, שימוש בתדרים ללא רישוי וללא הרשעה מהווה גם עבירה פלילית.
סעיף 7 א' רבתי- הוקמה וועדה שקבעה שצריך להחמיר את הענישה והוסף הסעיף הזה שאפשר ענישה מחמירה – הכולל מאסר בפועל.
מבחינת תחנות רדיו- יש את תחנות הרדיו הארציות של קול ישראל, יש את 2 התחנות של גלי צה"ל, אבל כל יתר תחנות הרדיו הם תחת הסדר של רדיו אזורי.
כיום נעשה שימוש בשידורים דיגיטליים- מה שמאפשר להקל על מחסור התדרים.
כמו כן, יש הסכמים עם המדינות השכנות למשל בין ישראל לירדן (והם לוקחים בחשבון את התדרים השונים שיש במדינות עצמן).
תקנות הטלגרף האלחוטי (רישיונות, תעודות ואגרות)- עוסקות ב- 3 תחומים-
1. רישוי- פירוט נוסף בדבר דרישות הרישוי.
2. תעודות לחובבי רדיו- אנשים שיש להם רדיו ביתי שיכול לשדר למרחקים גדולים והם מקבלים תעודות לשימוש הזה.
3. אגרות- כל שנה מתעדכן לוח אגרות שמצורף לתקנות הטלגרף.
ממשקי התחולה בין דיני התקשורת לבין תחומי משפט שונים (פרק ד' בסילבוס הזכיר את דיני עבודה ודיני תחרות)-
ההיבטים השונים בתחרות- ענף התקשורת עובר תהליך של ליברליזציה- פתיחה לתחרות. ענף שבעבר היה מאופיין בבלעדיות, עובר לענף תחרותי שאין בו בלעדיות.
סעיף 50 לחוק התקשורת- לא נמצא אותו היום בחוק התקשורת שכן הוא בוטל- אבל בחוק התקשורת המקורי היה סעיף שנתן בלעדיות לחברת בזק בתחומי התקשורת השונים. ב- 1993 סעיף 50 תוקן, והבלעדיות של בזק בוטלה לגבי שיחות הבינלאומיות והסלולר.
וב- 1999 סעיף הבלעדיות בוטל לחלוטין.
חברת בזק עדיין בסטאטוס מיוחד לעומת כל חברות התקשורת והוא שהיא הוכרזה כספק שירות חיוני- סעיף 4 (ד) רבתי לחוק התקשורת, בזק ושידורים- מאפשר לראש הממשלה ושר התקשורת לקבוע צו שמכריז על שירות בזק כשירות חיוני. הסעיף לא מוגבל על חברת בזק, זה יכול להיות על חברה אחרת- בפועל הוא יושם עד היום רק על חברת בזק. יש שורה של הוראות שחלות על אספקת השירותים האלה- למשל כאשר שירות הוגדר כשירות חיוני, חברה בזק לא יכולה להחליט שהיא מפסיקה לספק אותו.
חלק מההוראות האלה נוגעות לאישורים שצריך לקבל לצורך שינויים שצריך לקבל לעניין הבעלות בחברה, הוראות על מגבלות לצורך משכון נכסים וכו'.
שני פסקי דין בנושא הזה-
בג"צ 7852/98 ערוצי זהב נ' שר התקשורת- מדובר על מעבר מבלעדיות בתחום של שידורים רב ערוציים למנויים- היה לחברות הכבלים בלעדיות (לכל חברה הייתה זיכיון באיזורים מסויימים) כל זה הגיע לסופו כאשר מונו וועדות, והוועדה האחרונה שמונתה הייתה ע"י השרת לימור ליבנת- שנקראה "ווועדת פלט" והיא המליצה לפתוח את התחום הזה לתחרות, ואכן נעשה תיקון בחוק התקשורת שאפשר לפתוח את התחום לתחרות. גם כבלים וגם לוויין הוסדרו גם הם בחוק התקשורת והוספו סעיפים שקבעו את התחרות בחברות הכבלים באמצעות מדיה של שידורי לוויין (בחוק התקשורת- פרק ב' 2 סעיף 6 מג והילך).
המוצעה לשידורי כבלים ולוויין – היא יחידה בתוך משרד התקשורת, והיא הרגולטור לתחום הזה.
התעוררה שאלה בפסק הדין – הזיכיונות של חברות הכבלים חייבו אותם לשדר בשיטה שנקראת "tiering" ובהתאם לשיטה יהיה אפשר לרכוש מחברת הכבלים רבדים שונים של חבילות שונות של ערוצים. חברות הכבלים באותה העת, באו למועצה לשידורי כבלים ולוויין, ואמרו שהשיטה מכניסה אותנו להוצאות רבות, ושכנעו את המועצה לוותר על השיטה, וחברות הכבלים באו אל המועצה וביקשו ממנה שגם הם רוצים לשדר בשיטה. נוצר מצב בו יהיה קושי רב לחברת הלוויין לחדור לשוק הזה אם לא ניתן להם יתרון שיווקי. המועצה החליטה לקחת את השיטה ולעכב אותה מלספק את השירות הזה בצורה הבאה- או שיגיעו לפרק זמן של כשנתיים או שיגיעו למספר מנויים מסוים ואז ירשו לכבלים לשדר בשיטה. כנגד זה הכבלים הגישו לבג"צ- וטענו 2 דברים-
1. שהמועצה לא מוסמכת למנוע מהם לתת את השירות הזה.
2. פוגע בחופש העיסוק של חברות הכבלים בצורה שאיננה סבירה ומידתית.
מדובר בפס"ד הראשון שביהמ"ש עושה שימוש בביטוי "הגנת ינוקא" – מדובר בלוויין חדש- כמו יונק.
ההחלטה שניתנה- שיש לתת ללוויין את ההגנה שלו. הבקשה של חברות הכבלים לאשר לתת את השיטה נדחית, המועצה בשירות בית המשפט קבעו רף גבה, אז יוכלו חברות הכבלים להצטרף לשיטה. הוא יצר גם תקדים שאם מנסים לעורר תחרות בתחום והיא לא הולכת, יכול משרד התקשורת לומר שהוא נוקט בשיטה של הגנת ינוקא ובצורה כזאת לחזק את החלש.
יש סוג של צעד רגולטורי שאמור לפגוע או להקשות על מפעיל התקשורת (חברות הכבלים) אבל בעצם מעניש בצורה מוחשית את הלקוחות שלהם (שרוצים להישאר מנויים אבל רוצים לקבל שירות זמין).
בפסק הדין השופטת דורנר שוכחת להתייחס לזה- איך היא מצדיקה מתן הגנת ינוקא גם כאשר ישנה פגיעה ישירה במנויים.
היבט נוסף לפסק הדין- חברות הכבלים במקביל שהלכו למועצה, הם גם פנו לממונה על ההגבלים העסקיים, והוא נתן חוות דעת שלא הייתה זהה לחוות דעת של משרד התקשורת. הממונה על ההגבלים תמך בצעד של עיכוב השיטה- אבל הרף שהוא שם היה הרבה יותר נמוך- כלומר חברות הכבלים היו יכולות הרבה יותר מהר לנקוט בשיווק של השיטה. בעוד שהמועצה שמה רב יותר גבוה- וזה מראה לנו שבסוגיות של תחרות, משרד התקשורת (המועצה) והממונה על ההגבלים לא בהכרח רואים עין בעין- יכולים להיות מצבים בהם משרד התקשורת ייקח עמדה שונה מהרגולטור האחר.
בשנת 2001 היה תיון מס 25- משום שהוא הפך את רשת הכבלים לרשת תקשורת כללית, כלומר עד אז חברות הכבלים יכלה לשמש לשידורי טלוויזיה, החל מתיקון 25 רשת הכבלים הפכה להיות רשת בזק ציבורית, כלומר רשת שאפשר להעביר עליה גם שירותי תקשורת טלקום, אינטרנט, שיחות טלפון, תקשורת נתונים וטלוויזיה (רשת תקשורת מלאה). בשלב הזה כאשר חברות הכבלים התחילו לתת שירותי טלפוניה על הכבלים שלהם, נוצר מצב בעייתי שכן מרבית השיחות מטבע הדברים היו מבזק ולא מחברת הוט, ועל סמך העיקרון של הגנת ינוקא- משרד התקשורת נתן להוט להימנע להעביר את דמי הקישור הגומלין לבזק והוט יכלה לבסס את השירותים שלה.
ערער 7/95- בזק כגד הממונה על ההגבלים העסקיים- פסק דין שמטפל בשאלה של היחס בין דיני התקשורת ודיני ההגבלים העסקיים- השופט עדיאל עמד בראשו.
הממונה מיוזמתו הכריז על בזק כבעל מונופולין ב- 4 שווקים-
1. שירות טלפון בסיסיים.
2. שירותי תשתית.
3. טלפוניה בינלאומית.
4. תמסורת של שידורים לציבור.
בזק הכינה עתירה כבדה לבית הדין להגבלים עסקיים וטענה טיעון מאוד עקרוני- דיני התקשורת מהווים הסדר שלם ומלא, ובתור אחד כזה הם שוללים את התחולה של דיני ההגבלים העסקיים- כלומר כאשר חברת בזק כפופה חוק התקשורת ולסמכויות של שר התקשורת, אז זה מהווה הסדר שלם ודין רגולטורי אחר לא יכול לחדור לדיני התקשורת. בזק פרטה את הנימוק הזה במונחי סבירות וסמכות.
פס"ד של בית הדין להגבלים עסקיים בבית המשפט המחוזי- ערר 7/95- השופט עדיאל-
פסק הדין דן בהתעמקות של בית המשפט ביחס בין שתי המערכות הנורמטיביות של דיני התקשורת ודיני ההגבלים העסקיים, ומתי הן חלות כאשר שתי מערכות הדין רלוונטיות בסיטואציה מסוימת.
הייתה החלטה של הממונה על ההגבלים להכריז על בזק כמונופולין ב- 4 תחומים-
1. שירותי הטלפון הבסיסי.
2. שרותי תשתית למפעילים אחרים.
3. שירותי טלפון בינלאומיים.
4. תמסורת של שידורים לציבור (שידורי טלוויזיה).
באותה העת גם השיחות הבינלאומיות היו אצל בזק.
לאחר מכן הערר של בזק להגבלים עסקיים. בסופו של דבר הנימוקים מתמקדים בתיאור המרכזי שלפיו ההסדרה של דיני הבזק (התקשורת) היא הסדר סטטוטורי מלא.
הטענה הייתה שבאופן זה הוא מוציא מידי תחולה את ההוראות של ההגבלים העסקיים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבית הדין נאלץ להתמודד עם טענה שכזאת.
בזק למעשה בנתה 2 טיעונים-
1. טיעון של סמכות- מעמד של בזק כמונופולין ניתן מכוח חוק (ס' 50 נתן לבזק בלעדיות), מה שאומר דיני ההגבלים העסקיים לא חלים ולכן הכרזת הממונה היא בחריגת סמכות.
2. טיעון של סבירות- גם אם יש סמכות, לאור המטרות של חקיקת ההגבלים העסקיים, ההחלטה להכריז על בזק כמונופולין הייתה בלתי סבירה.
עלתה השאלה- האם ההכרזה של הממונה כאשר הוא מכריז על גוף כמונופולין היא החלטה קונסטיטוטיבית או דקלרטיבית (הצהרתית)?
למעשה מדובר בהכרזה דקלרטיבית- כאשר הממונה על ההגבלים מכריז על גוף כבעל מונופולין, ההכרזה איננה תנאי להיותו לסטאטוס של מונופולין אלא מכריזה עליו כקיים ונותנת לו תוקף. אפשר להסתמך עליה כאשר אנחנו צד אזרחי כאשר אנחנו רוצים לנקוט בהליכים משפטיים והיא אף מהווה פתח של מתן הנחיות של הגוף המונופוליסטי על ידי בית הדין.
היחס בין שתי קבוצות הדינים-
בזק טענה שדיני התקשורת מהווים הסדר מלא ואין אפשר לבנות רגולציה על גבי רגולציה.
בית הדין דחה את הטענה הזאת והוא יצר הבחנה בין מבחן של התנגשות למבחן של חלופיות. בית הדין אומר שרק במצב של התנגשות חזיתית בין שתי מערכות הדין, יהיה ניתן לומר שמערכת אחת תצטרך לגבור על השנייה- לדוגמא- במצב שהחוק מחייב בעל המונופולין לעשות פעולה מסוימת, הממונה לא יוכל להגיד שהפעולה הזו לא חוקית.
ס' 11 לחוק התקשורת שאומר- "ראה השר שבעל הרישיון פועל באופן שעלול לגרום פגיעה ..., ראשי הוא להורות לבעל הרישיון..."- הסמכות העיקרית של לתת הוראות למפעיל תקשורת בפעולתו פוגע פגיעה משמעותית בתחרות, זאת סמכות שקיימת גם לשר- וכך יש סמכויות מקביליות (אבל לא כל הסמכויות מצויות בידיו).
באנגליה- OFCOM- חוק התקשורת האנגלי מסמיך את הרגולטור של התקשורת ללבוש את החליפה של הממונה על ההגבלים העסקיים וכל הסמכויות שיש לרשות – מועברות לרגולטור של התקשורת ואז נמנעים ממצב של כפל סמכויות שמתנגשות.
בית המשפט אומר שדיני התקשורת אינם שוללים את תחולת דיני ההגבלים העסקיים, ובית המשפט צריך לשאוף לפרשנות שמונעת התנגשות בין השניים.
יש אמירה של בית המשפט שקיבלה משמעות מאוד חשובה למקרים בעתיד- (ע"מ 13)- -במצב בו המפעיל הוותיק נשאר מונופולין בחלק מהתחומים ורק חלק אחר של התחומים נפתחו לתחרות, מהווה מצב של ניצול המעמד המונופוליסטי לשוק אחד כדי לפגוע בתחרות בשוק שהייתה בהם כבר פתיחה לתחרות.
16 בנובמבר 2014 – הייתה החלטה של הממונה על ההגבלים העסקיים שנקראת – קביעה לפי סעיף 43 (א)(5) לחוק ההגבלים העסקיים- בזק- ניצול לרעה של מעמד בשוק-
הייתה תלונה על בזק אל הממונה לגבי מבצע 200 דקות. המבצע אמר – שלתקופה מסוימת המנוי מקבל קו טלפון נייח עם 200 דק' טלפוניה ובנוסף תשתית גישה לאינטרנט.
נקבע סכום מסוים לעלות הגישה לאינטרנט + 20 שקלים לטלפוניה.
היה מדובר במנויים שמקבלים גישה לאינטרנט וגם טלפוניה. אבל באותה העת בזק הייתה מחויבת למנויים לאפשר להם רק גישה לאינטרנט אם ירצו (ללא טלפוניה).
בזק אמרה שאת הסכום לעלות הגישה לאינטרנט בלבד היא תגבה כתשלום נוסף+ תשלום לספק האינטרנט. כך יוצא שספקי האינטרנט לא יכלו להתחרות בזה, כי החיוב על התשתית החיבור לאינטרנט יוצא יותר יקר, מאשר אם אתה מנוי לבזק ואתה תקבל גם אינטרנט וגם טלפוניה.
ביהמ"ש נתן קביעה מכוח 29 (א) חוק ההגבלים העסקיים- בעל מונופולין לא ינצל את מעמדו לרעה בשוק באופן שיפגע בתחרות.
למעשה נקבע שאכן בזק במבצע הזה, עברה על הוראת סעיף 29 (א).
הייתה הוראה של משרד התקשורת, כאשר בזק יוצאת עם מבצע היא צריכה להודיע לשר התקשורת ולקבל אישור. משרד התקשורת טוען בצדק שהרווחיות של בזק היא מופרזת אבל חלק ניכר ממנה נובע מתעריפים שקבועים בתקנות.
בזק טענה כלפי הממונה, שהיא פנתה למשרד התקשורת, דיווחה על המבצע וקיבלה אישור. למעשה יש פה התנגשות בין משרד התקשורת לבין הממונה על ההגבלים העסקיים.
הממונה על ההגבלים החליט לדחות את הטיעון הזה לגמרי ואמר שזה שבזק צריכה לקבל אישור- זה נכון, אבל אין בזה כדי לתת לבזק חסינות מפני הפרה של דיני ההגבלים העסקיים.
היום יש צורך לפנות גם לממונה על ההגבלים העסקיים וגם לשר התקשורת ולקבל את אישורם.
משרד התקשורת פיתח רפורמת שוק הסיטונאי- זה מתבטא בתקנות ובתיקונים לרישיונות של דיני התקשורת. הרעיון אומר- ישנם שני מפעילים שלהם יש תשתית תקשורת נייחת בכל הארץ- בזק והוט. כדי ליצור תחרות בשוק הזה של תקשורת נייחת, בא משרד התקשורת ואמר שהוא יחייב את בזק והוט לאפשר שימוש במקטעים של הרשת שלהם ברמה של השוק הסיטונאי (ברמה של מפעיל מול מפעיל) והמחירים יהיו מפוקחים.
כעת דנים בעניין כי השוק הסיטונאי יחול לא רק על תשתית לאינטרנט אלא גם על טלפוניה- כלומר בזק תצטרך למכור למפעיל אחר חבילה של שיחות במחיר סיטונאי.
כיוון שבזק ניסתה לעכב את השוק הסיטונאי לעניין תשתית האינטרנט ובמיוחד בטלפוניה- נטען ע"י ארדן (שר הכנסת) שיש לעשות צעד דרסטי- ולתקן את חוק התקשורת כך שיהיה ניתן להפריד את בזק לחברת תשתית וחברות תוכן ושירותים. לא ניתן לדעת אם זה יתממש.
חברות התשתית היום הם בזק והוט- אבל יש ניסיון להכניס גורם שלישי לתשתית- שהוא בבעלות של 40% של חברת החשמל- IBC- חברה ששואפת לפרוס סיבים אופטיים לכל בית וכך ליצור תשתית שלישית עם פוטנציאל גבוה שאמורה להתחרות בבזק ובהוט.
ס' 50 לחוק בזק- נתן בלעדיות לחברת בזק.
התיקון הראשון לס' 50 בשנת 1993- ביטל את הבלעדיות שהייתה לבזק בהספקת שירותים בתחום הבינלאומי (שיחות הבינלאומיות) ובתחום הסלולארי.
כעבור כמה שנים הסעיף בוטל לגמרי.
אחת התגובות של חברת בזק לשינוי המדיניות של משרד התקשורת, היה לנקוט באמצעים של השבתה- עיצומים של עובדים.
מדובר בתהליך שלמעשה שקרה לא מעט פעמים, שבו עובדי בזק מפעילים את כוחם.
ב- 1993 היה אירוע משמעותי כי הוא הביא לבג"צ 1074/93- חברת בזק והיועמ"ש עתרו כנגד בית הדין הארצי לעבודה. הטענה בפני בית הדין האזורי שהתקבלה על ידי בית הדין הייתה- שהשביתה של העובדים של בזק לא לגיטימית כי היא הייתה מופנית כלפי שינוי מדיניות ברגולציה (כלפי החלטה ברמה ממשלתית של פתיחת הענף לתחרות התקשורת). בזק טענה שהשינוי הזה (ביטול הבלעדיות של בזק) יפגע בתנאי העבודה/העסקה של העובדים וגם תביא לפיטורים בהיקף נרחב, ולכן מוצדקת הפנייה לבית הדין לעבודה.
בית הדין האזורי נותן פסק דין כנגד העובדים אבל אז הם מערערים לבית הדין הארצי. ושם הופכים את ההחלטה ומקבל את הערעור וקובע- שגם אם מדובר בהשבתה שהיא כנגד הממשלה כריבון, עדיין היא לא תחשב כשביתה פוליטית והיא תחשב להשבתה לגיטימית כי האקט שמבצע כאן הריבון משפיע באופן ישיר על תנאי העבודה של העובדים.
עתירה לבג"צ- כנגד ההחלטה של בית הדין הארצי- השופט דב לוין חידד את הטענה בדבר שביתה פוליטית שהיא נחשבת בפסיקה כשביתה אסורה כי היא באה להשיג יעדים שלא לגיטימיים כחלק מהעבודה.
מה שהיה מיוחד בגישה של בג"צ שהשופט לוין ניסה להתעמק ולהבין את המשמעות מבחינת דיני התקשורת של הצעד שננקט כאן- באותה שלב זה היה הצעת חוק לתיקון 50- השופט אמר כי מדובר במדיניות שנועדה לעשות במדיניות מונופוליסטית שהייתה לא רצויה ולפתוח את התחום לתחרות חופשית.
בג"צ בפסק הדין הזה בעצם חידש וחילק את סוגי השביתות ל- 3:
1. שביתה פוליטית- טהורה ומכוונת כנגד שינוי במדיניות ולכן בית המשפט לא יתן את ידו כי היא נועדה כנגד המחוקק ולעשות תיקוני חקיקה.
2. שביתה כלכלית- גם אם המדינה כמעביד ונועדה כחלק לגיטימי ממאבק העובדים על תנאי העסקתם.
3. שביתה מעין פוליטית-מדובר בשביתה קצרת מועד שתביע את מחאת העובדים- נמצאת בטווח בין שני הסוגים לעיל. בית המשפט קובע מבחן לזיהוי השביתה- כאשר שמדובר בנושא שלא קשור ישירות לתנאי העבודה אבל בכל זאת משפיע עליהם באופן ישיר על תנאי העסקה/ זכויות העובדים- מדובר בשביתה מעין פוליטית.
בסופו של דבר נקבע שאכן מדובר בשביתה מעין פוליטית, בפועל כאשר הגיעו לפסק הדין, ההשבתה כבר הסתיימה כך שלא היה צורך בהכרעה מעשית של כמה זמן זה לגיטימי לשבות.
בג"צ 11421/04 (מס' 24 ברשימת קריאה)- בג"צ שהוגש ע"י בזק כנגד שר התקשורת- פס"ד מראה את הקשר בין דיני התקשורת לדיני התחרות. בזק הכינה תשקיף ונתנה אותה למשרד התקשורת ובמסגרת התשקיף שהכינה, הסתברה עובדה שלא הייתה ידועה למשרד התקשורת באותה העת, והיא שבזק פיתחה כמה סוגים של הסכמי הנחות שהיא זיכתה בהם כמה לקוחות גדולים במיוחד (76 לקוחות בזק). הסכמי ההנחות היו תמיד בקשר/בזיקה להיקף הצריכה השנתי- כלומר ההסכם שם יעד צריכה שנתי- ואם הלקוח יעמוד ביעד צריכה, הוא יקבל הנחה. היה עוד הסכם- שאם הלקוחות יעמדו ביעדים של היקף צריכה גבוה, אז בזק תספק ציוד תקשורת לאותם לקוחות ואם הגעת להיקף צריכה מסוים הלקוחות לא יצטרכו לשלם בגין אותו ציוד. כלומר יש פה הטבה שעומדת אל מול היקף צריכה שנתי מסוים. כאן היה עניין לא פשוט לקבוע האם ומדוע הפרקטיקה הזאת לגיטימית או לא. חברת בזק טענה שהעניין מקובל.
אבל מנקודת המבט של הרגולציה- משרד התקשורת ראה את זה יותר מורכב-
1. הפרת התקנות- התקנות שהיו באותה העת קבעו את התעריפים של השירותים הבסיסיים (התקשורת הנייחת עדיין לא הייתה פתוחה לתחרות ובזק הייתה היחידה שנותנת שיחות קוויות והמחירים היו מפוקחים). ההנחה נקבע על יעדים של סל של צריכה, אבל סלי הצריכה האלה כללו גם שירותים שהיו תחת פיקוח. כך שיוצא שאם הלקוח מקבל הנחה משמעותית על סל של צריכה וסל הצריכה הזה גם כולל שירותים של פיקוח, הוא בפועל קיבל את השירותים שמחירים מפוקח- במחיר שסוטה ממחיר המפוקח.
2. פגיעה בשוויוניות- ניסיון של הרגולטור לשמור על הוראות הרישיון של בזק ושל מפעילים אחרים כוללות את החובה לספק את השירותים באופן שוויוני.
3. פגיעה בתחרותיות- הייתה מטרה מצד בזק לנסות ולחסום את כניסת התחרות בהמשך והעניין הודגש על ידי משרד התקשורת.
הערת שוליים של המרצה- סעיף 11 לחוק התקשורת (שלא נזכר בפסק הדין)- הסעיף מסמיך את השר להורות לבעל הרישיון לעשות מעשית על מנת למנוע את הפגיעה.
סעיף 4 לחוק התקשורת-שיקול של השר שהוא נותן הרישיון.
השיקול של הפגיעה בתחרות, הוא שיקול עצמאי שבו הרגולטור צריך להפעילו באופן שלא כרוך בשיקולי התחרות.
משרד התקשורת הורה לבטל את ההסכמים שביצעה, אחרת יהיה חילוט של ערבות בסך עשרה מיליון שקלים.
בזק עתרה כנגד ההחלטה של משרד התקשורת.
ביהמ"ש דחה את העתירה והצדיק את החלטת משרד התקשורת.
שידורי רדיו וטלוויזיה-
מבנה החקיקה מורכב כי הוא התפתח עם הזמן.
שידורי טלוויזיה רב ערוציים למנויים- בארץ הם הכבלים ויאס (שידורי הלווין) מוסדרים בחוק התקשורת, בזק ושידורים. היסטורית הנושא של כבלים הוסדר בחוק הבזק/ התקשורת. סמכויות הרגולציה מתחלקות בין שר התקשורת לבין המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין.
שידורי טלוויזיה לציבור- FTA- ערוץ 2, ערוץ 10- מוסדר בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. מדובר בטלוויזיה הפתוחה (לא למנויים), ובנוסף הרדיו המסחרי (לא הממלכתי).
שידורים יכולים להיות קרקעיים, לוויניים, כבלים- כלומר דרכי ההפצה הם מגוונים.
שידור ציבורי- ערוץ 1, ותחנות רדיו בשידור הציבורי- מדובר בחוק רשות השידור. החוק הזה בחודשים האחרונים לתקפותו משום שנחקק שנה שעברה – חוק השידור הציבורי שקובע שרשות השידור תפורק ובמקומה יקום תאגיד ציבורי סטטוטורי שמוקם בחוק.
חוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות (שנת 2012)- עד לא מזמן המשדרים הקרקעיים לא היו דיגיטליים. לאחר המעבר לשידור דיגיטלי, המבנה שבו ראו אותו כמבנה יעיל הוא – שיהיה גורם אחד שיקים תחנה עם משדרים לשידורים דיגיטליים וכל התחנות יקבלו ממנו את השידורים האלה. במסגרת החוק הזה גם מתבצעת ההפצה של עידן פלוס- שלקחו את ערוץ 2, 10, 1, ערוץ הכנסת ועוד כמה ערוצים- ומשדרים אותם ברשת של משדרים דיגיטליים כדי שיהיה אפשר לקלוט אותם בכל מקום מבלי שיהיה צורך להיות מחובר לכבלים או ללויין.
שידורי רדיו וטלוויזיה-
החלוקה היא כזאת שהשידורי טלוויזיה רב ערוצים למנויים- מוסדר בחוק התקשורת (בזק ושידורים).
כל יתר שידורי הטלוויזיה והרדיו מוסדרים ב- 2 חוקים-
1. שידורים מסחריים.
2. שידורים ציבוריים.
הטלוויזיה המסחרית- ערוץ 10, 2- מוסדרת בחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. וגם שידורי הרדיו המסחריים.
חוק רשות השידור אמור לפקוע ובמקומו צריך להיכנס לתוקף חוק השידור הציבורי.
חוק הפצת שידורים באמצעות תחנות שידור ספרתיות- (2012)- מטרתו של החוק ליצור את המסגרת למעבר לערוצים דיגיטליים של רדיו באופן שכל שידורי הרדיו יהפכו להיות דיגיטליים. יהיה מפעיל אחד שהוא יפעיל את המשדרים וכך יפעיל את התשתית וכל הערוצים יעלו את התכנים שלהם.
ישנה התפתחות מעניינת לגבי החוק הזה- הוא מהווה גם את הבסיס לשידור של עידן פלוס. אותם ערוצים שלא סגורים למנויים- ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ הכנסת וכו' הופצו כשידור קרקעי מבלי שצריך להיות מנוי לטלוויזיה וללוויין.
פרופ' עמית שכטר הקים וועדה- שאמורה לדון במה קורה בעידן האינטרנט לגבי ערוצי הטלוויזיה השונים? האם הרגולציה חלה עליהם?
המצב המשפטי היום שכל הרגולציה הזאת לא חלה על השידורים של סלקום, וכמו כן על השידורים המסחריים ישנן חובות של הפקות מקור.
סעיף 6 (א) לחוק התקשורת- סעיף הגדרות- רישיונות לטלוויזיה ולכבלים, טלוויזיה ושידורי לוויין, רישיון לערוצים ייעודיים- שהזיכיון עבורם ניתן במכרז והוא מיועד למגזר או לנושא מסוים.
אופן מימון- החלוקה המקורית-
ערוץ 2 ו- 10- ממומן על ידי פרסומות.
ערוצי כבלים ולוויין- ממונים על ידי דמי מנוי.
ערוץ 1- ממון על ידי אגרה.
למשל- חוק התקשורת סעיף 6 (כד)- הכבלים ולוויין אסור לעשות פרסומות בערוצים שלהם.
כיום- המימון של השידורים הרב ערוציים למנויים מתבסס על דמי מנוי, אבל המימון של רישיון לערוצים ייעודים נעשה באמצעות פרסומות.
בג"צ 508/98- מט"ב נגד הכנסת ואחרים- העתירה הייתה של כל חברות הכבלים אז עדיין היו חברות נפרדות) ולכל אחת היה זיכיון באזור גאוגרפי אחר של הארץ.
בעתירה הזאת הטענה הייתה שהכנסת הלוויין (הפתיחה לתחרות) פוגעת בזיכיון ואיננה אפשרית לאור הבלעדיות שיש לחברות הכבלים על ידי הזיכיונות. אחת השאלות שעלו בפסק הדין- מה האופי של בלעדיות יש לחברות הכבלים? האם מדובר בבלעדיות גאוגרפית מול שידורי הכבלים אחרים או שבנוסף לכך שיש בלעדיות לא רק לשידורי כבלים אלא לכל צורה אחרת ואפשרית של שידורים רב מנויים?
בית המשפט לא הכריע בשאלה- אבל הנטייה של בית המשפט לראות את זה כבלעדיות בנושא של שידורי כבלים.
סוגיה נוספת שעלתה בפסק הדין של שלמה לוין- גם אם תבוא ותאמר שקיימת בלעדיות- האם סוג הבלעדיות שהם קיבלו היא בגדר חוזה רשות כלומר הסכם שיש עם המדינה וישנם כללים שמאפשרים, אם האינטרס הציבורי הוא כזה, למדינה להשתחרר מההסכם.
סוגיה שלישית שעלתה- שבמידה ואנחנו מניחים שיש פגיעה בזכויות של חברות הכבלים, האם הפגיעה עומדת בפסקת ההגבלה של זכויות היסוד- וכאן בית המשפט מציין בחוק שהכניס את התיקון – היה סעיף ספציפי שמאפשר לפצות כמעין פיצוי מנהלי את חבות הכבלים. לא נאמר בכמה יפוצו ואיך אבל האפשרות לפיצוי על כך שנלקחה מהם הבלעדיות היה כבר בחוק.
באותה העת הטענה של הכבלים התבססה על כך שכאשר הם קיבלו את הזיכיונות- היה מדובר בהשקעה מאוד גדולה ולא השקעה שחופשיה מסיכון, וישנה כאן פגיעה בזכויות שניתנו להם. אבל ההסדר החקיקתי אפשר לפצות אותם ואכן קיבלו פיצוי כספי מהמדינה וגם התאפשר להם כעבור כמה שנים להפוך את רשת הכבלים לרשת תקשורת- כלומר לרשת בזק ציבורית.
פסק הדין הזה מאוד קצר ותמציתי אבל כל הסוגיות האלה עולים בו והתקיים בו הניסיון של חברות הכבלים למנוע את כניסת הלוויין.
העתירה נדחתה ויש הכרה עקרונית בזכות חברות הכבלים לקבל פיצוי.
חוק השידור הציבורי- החוק הזה נתקף בבג"צ 6133/14- גורביץ טניה ואח' נגד כנסת ישראל, שר האוצר ואח'- גורביץ טניה הייתה מאחת מ- 71 עובדים של הרדיו מקול ישראל שהגישו את העתירה הזאת וניסו לתקוף את חוק השידור הציבורי. התקיפה לא הצליחה אבל פסק הדין נכנס לפרטים של החוק ומנתח את הטענות השונות.
העותרים ניסו לתקוף מ- 2 כיוונים-
1. פגמים פרוצדורליים בהליך החקיקה- למשל העלו את הטענה- שהליך החקיקה היה לא חוקי- שכן נעשתה הפטרת שיקול דעת שלטוני שכן למעשה כל הצעת החוק הזאת מתבססת על עבודה של וועדה אשר מינה השר ארדן ובזמן דיי קצר יצרה את המבנה החדש לרשות השידור.
2. פגיעה חוקתית- פגיעה בזכות ההתארגנות– אם סוגרים את הרשות הישנה ומקימים חדשה, בעצם מתבצע פה "כביש עוקף" לאיגוד המקצועי ולאפשרות שלו להגן על זכויות העובדים. כמו כן הייתה פה פגיעה בחופש העיסוק של עיתונאים, פגיעה בחופש החוזים.
פס"ד בג"צ 1514/01- גור אריה נגד הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו- יש טענה כנגד שידור והשופטים נחלקים בניהם בהגדרות שנוגעות למשמעות של התוכן שמועבר. השופטת דורנר הייתה בדעה של מיעוט.
ההבדל בין דעת הרוב לדעת המיעוט כולו קם ונופל על השאלה- האם מדובר פגיעה ברגשות הדת או פגיעה בחופש הדת.
היה זוג שטען ששידור בשבת מהווה פגיעה ברגשות הדת וכן בחופש הדת, שכן הרשות השנייה מאלצת אותנו לתת יד שלא מרצוננו לחילול שבת- ובכך יש פגיעה בחופש הדת שלנו. חופש הדת הוא אחד מזכויות היסוד שמוכרת בשיטה המשפטית שלנו. פגיעה ברגשות דתיים הוא אינטרס שצריך לשמור עליו אבל בהיררכיה של אינטרסים וזכויות, הוא נמצא במקום נמוך, ויעדיפו אחרים על פניו.
בדעת הרוב- של הנשיא ברק- הוא ניתח את זה כפגיעה ברגשות הדת, ומעמיד אותם אל מול העקרונות האחרים של חופש הביטוי.
רק כאשר יש פגיעה ברגשות שהדת לא סובלת אותה, בצורה חמורה ביותר- רק אז פגיעה ברגשות יכולה לגבור על פגיעה בחופש הביטוי.
השופט ברק לא רואה את זה במקרה דנן ולכן גובר הזכות של חופש הביטוי והעתירה נדחית.
לעומת זאת בדעת מיעוט של השופטת דורנר- היא סיווגה את הפגיעה הזאת גם כפגיעה בחופש הדת (לזכותם של אותו זוג לדבוק במצוות מדתם) ואז יש עמידה של זכות יסוד מול זכות יסוד (חופש הביטוי) והיא נותנת עדיפות לשמירה על חופש הדת.
פס"ד בג"צ 2753/03- עו"ד מיכאל קירש נגד ראש הממשלה ושר התקשורת (2003)- היה חשש במתקפה אמריקאית על עיראק תגרום לירי של טילים מעיראק לעבר ישראל. זה אמנם לא קרה אז אבל החשש היה קיים. והייתה החלטה של רשויות הצבא ושל משרד הביטחון והתקשורת- שבמידה ויהיה ירי של טילים לעבר ישראל, יעשו שימוש בסמכות שקיימים בחוקים השונים- חוק התקשורת, חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, חוק רשות השידור- וייכנס לתוך השידור דובר צה"ל וידרוס כל שידור שנמצא באותו הזמן ויכניס הסברים לגבי מתכונת ההתנהגות בזמן הפגזת הטילים שכן זאת הדרך של הצלת חיי אדם.
טענת הנגד (עו"ד מיכאל קירש) הייתה שאין צורך לעשות את זה בכל הערוצים ויש אנשים שיעדיפו בסיטואציה הזאת לפתוח בערוצים אחרים והדריסה הזאת של כל אחד מהערוצים מהווה פגיעה בלתי מידתית גם בחופש הביטוי וגם בחופש המידע.
טענו העותרים שגם בסיטואציה של "הצלחת חיים" ושמירה על חיי אדם חייבת להיות בדיקה של מידתיות ולטענתם הבדיקה איננה מצדיקה את הטוטאליות הזאת של דריסת כל ערוצי השידור.
פסק הדין שניתן כאן היה דיי מפתיע- הטענה של מערכת הביטחון נדחתה על ידי בית המשפט- גם אם מדובר בהצלחת חיים- יש לבדוק את הפגיעה של חופש הביטוי, חופש המידע וזכות לאוטונומיה ונתן עדיפות לשיקולים הללו ולא אפשר את הדריסה של כל השידורים.
באותה העת הפסק הדין הזה נחשב מאוד עקרוני ולוקח עמדה שמעמידה את שיקולי מערכת הביטחון תחת ביקורת שיפוטית.
הטרדות טלפוניות/ ספאם
עבירות ופעולות אסורות-
סעיף 28 לחוק בזק- מתייחס לסעיפי הרישוי- ואומר שאם אתה עובר על הוראות הרישוי- כלומר מספק שירותי תקשורת ללא רישוי- דינו מאסר 3 שנים או קנס.
סעיף 28 א ו- ב- סמכויות להיכנס לחצרים של משרד התקשורת.
פקודת הטלגרף האלחוטי מחייבת רישוי לגבי ציוד אלחוטי ולגבי שימוש בתדרים.
סעיף 7 לפקודת הטלגרף– אם אתה מפעיל תחנת טלגרף אלחוטי ללא רישיון.. דינו מאסר... וזה מהווה עבירה פלילית.
סעיף 7 (א) רבתי (תיקון תשס"ד)- יוצר עבירה מיוחדת וחמורה יותר למי שמפעיל מכשיר טלגרף אלחוטי בלי רישיון וגורם להפרעות/ שיבוש בתחום התדרים שמיועד לקשר עם כלי טייס או לפעילות למכשיר עזר לתעופה.
סעיף 30 לחוק התקשורת- הטרדה- המשתמש במתקן בזק באופן שיש בו לפגוע, להטריד.. דינו מאסר 3 שנים.
פס"ד אלינור ערער נגד מדינת ישראל- בית משפט שלום הרשיע את אלינור על הטרדה לפי סעיף 30, היא הטרידה בטלפון ובפקסים בלשון מאיימת. האם סעיף 30 מתייחס רק להיבט הפיזי/טכני של שימוש במתקן בזק או שהוא מתייחס גם לתוכן של הדברים שנאמרים?
בשלב הראשון בבית המשפט השלום המערערת הורשעה והתפיסה של בית המשפט הייתה שסעיף 30 משלב גם הטרדה טכנית וגם מבחינת תוכן. והיא ערערה לבית המשפט המחוזי שנקט בעמדה שאת סעיף 30 צריך לקרוא במובן הצר- כלומר רק בשימוש הטכני שנעשה במתקן הבזק. אבל זה לא עזר לה כי הוא לא ביטל את ההרשעה- מבחינה טכנית היא הטרידה.
הוגשה בר"ע לעליון- וביהמ"ש שוב מקבל את הערעור בצד העקרוני אבל הוא עדיין מרשיע אותה. השופט רובינשטיין אומר שאי אפשר להפריד בעניין ההטרדה בין הטכני לתוכני וכל מקרה ספציפי יש לבחון אותו משני ההיבטים.
סעיף 30(א) לחוק התקשורת- שיגור דבר פרסומת באמצעות מתקן בזק- הסעיף נועד לטפל בתופעה של ספאם.
מציין 4 דרכי משלוח פרסומות:
1. פקסימיליה.
2. הודעה אלקטרונית- אימייל.
3. מסרון- אם אם אס או אם אם אס.
4. מערכת חיוג אוטומטי.
חריג- סיפא של סעיף קטן ב- לעסק מותר לשלוח או להציע לך לקבל דבר פרסומת- פעם אחת בלבד.
במקרה של התקשרות קודמת בין ספק לצרכן- נניח רכשנו מאותו ספק מוצר, ואנחנו שומרים אצלו במאגרים, הוא יכול לשלוח מודעה פעם נוספת אלא אם כן ביקשנו במפורש שלא.
ניתן לתבוע פיצוי על הנזק וגם ניתן לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק עד 1,000 ₪- לעניין זה בית משפט יכול להפעיל את שיקול דעתו.
יש בעולם 2 מודלים עיקריים להתמודדות עם ספאם-
1. מודל של ה- opt in- להגיד שאני בפנים- התקבל באיחוד האירופאי ובישראל- הכלל הוא שאסור לשלוח מודעות פרסומת בשיווק ישיר, אלא אם קיבלת מראש את הסכמת הנמען. יש לזה חריג גם באירופה וגם אצלנו- במקרה של התקשרות קודמת בין ספק לצרכן- נניח רכשנו מאותו ספק מוצר, ואנחנו שומרים אצלו במאגרים, הוא יכול לשלוח מודעה פעם נוספת אלא אם כן ביקשנו במפורש שלא.
2. מודל של ה- opt out- להגיד שאני בחוץ. התקבל בארה"ב- הכלל הוא שמותר לשלוח מודעות פרסומת בשיווק ישיר, אלא אם הצרכן הודיע שלא. ויש כל מיני רשימות כלליות למי אתה מודיע ואיך אתה מודיע.
פס"ד איילת חיות נגד טלרן- פס"ד של השופטת אגמון גונן- פרקטיקה שמכנים אותם "צלתוק"- טלפון שמצלצל ומנתק. אתה יכול לראות את המספר על הצג ואז אתה שומע את הפרסומת. מדובר בהתחכמות- כי הם לא מתקשרים אליך בפועל.
כמו כן בפס"ד דובר על מצב בו הייתה הזמנה להשתתף בחידון. אתה נותן פרטים ואז הפרסומות הבלתי רצויות צצות פתאום.
השופטת כינתה את המקרה כ"עזות מצח". מדובר בצורך אמיתי של המבקשים לברר מי הוא המחייג. אין כל קשר לסקרנות. המחייג לא נתן את הסכמתו שדבר הפרסומת תשמע לו. השופטת מגיעה למסקנה שלמרות שקריאה מילולית של סעיף 30 (א) אתה משאירה את המקרה דנן בחוץ, אבל יש להחיל את המקרה דנן לסעיף 30 (א) והכירה את התביעה כתביעה ייצוגית.
פס"ד טויסטר נגד גוגל- היה מדובר בשירות של "רי מרקטינג" אתה נניח עובר באתר מסוים ואז באמצעות "הקוקיס" המחשב שלך מזהה את אותו אתר שבו היית. ואז גוגל רוכשת שטחי פרסום ולתוכן מזרימה פרסומות לפי העניין של המקבל כפי שהמחשב זוכר מהחיפושים הקודמים שלו. הייתה דילמה- האם הפרקטיקה הזאת של הרי מרקטינג מהווה סוג של ספאם לפי סעיף 30 (א) או לא. נקבע שאי אפשר לראות את הפרקטיקה הזאת כספאם כי אז כל מצב שבו תלחץ על פרסומת ("באנר"), זה יכנס תחת הגדרת ספאם.
בשני פסקי הדין אלה היו מקרים של הגשת בקשה להכרה בבקשה כתובענה ייצוגית.
היה מדובר בפרקטיקה שבמבט ראשון אתה תוהה אם היא נכללת בסעיף הזה או לא.
כמה נקודות הבהרה-
פס"ד ערוצי זהב- נ' שרת התקשורת- ערוצי הכבלים רצו לתת את השירות שלהם במתכונת של שכבות- Tiering – כאשר הלווין הגיע- והוא מלכתחילה היה דיגיטלי ולכן לא היה לו בעיה לעשות כל מיני צירופים של ערוצים וזה נתן לו יתרון שיווקי. נקבע "הגנת ינוקא"- אשר יתן יתרון למתחרה החדש, אשר יכול לבוא בכמה דרכים.
פס"ד רשת נגד ממשלת ישראל- אישר את הגנת ינוקא.
היתר כללי- הסדר שמאפשר לשר התקשורת להודיע ולהכריז ששירות מסויים, יש לתת היתר כללי. בפועל אף חברה לא קיבלה.
רישיון כללי ייחודי- בזק, הוט, כל מפעילי הסלולרי וכל המפעילים הבינלאומיים (בזק בינלאומי וכו').
הסדרה הבינלאומית-
הרגולטור הבינלאומי- ITU- יושב בג'נבה. אחד הארגונים הבינלאומיים הוותיקים ביותר- הוקם ב- 1865. וב- 1947 הוא נכנס לאו"ם.
תחום התקשורת הוא תחום שמטבעו הוא חוצה גבולות בין מדינות- ולכן ברור שיהיה מעורבות של גורם בינלאומי.
ה- ITU נחלק ל- 3 סקטורים-
1. ITU D- עוסק במדינות מתפתחות- לעזרה ולסיוע למדינות הללו.
2. ITU T- עוסק בטלפוניה ותקנים.
3. ITU R- עוסק בתדרי רדיו שמשמשים לתקשורת- עד 3000 GHZ.
מדובר בחקיקה בינלאומית שמחייבת את המדינות.
מה הסטאטוס של הדין הפנימי כלפי ישראל- נניח אדם יפנה בבג"צ כנגד תדר מסוים- אז נכון שזה מחייב מבחינת בינלאומי- אבל מה לגבי הדין הפנימי בארץ? מדובר במצב בעייתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה