יום ראשון, 30 בספטמבר 2018

העליון הכריע- האם המצאת פסק דין במייל נחשבת המצאה כדין ?


העליון הכריע- האם המצאת פסק דין במייל נחשבת המצאה כדין ?
האם המצאה במייל על ידי מערכת בתי המשפט נחשבת המצאה כדין? בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בשאלה במסגרת רע"א10216/17 אלי בצלאל זיו נגד עיריית ירושלים.
בהכרעת בית המשפט העליון שעסקה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.11.2017 (ע"א 5777-09-17, כבוד השופטים א' דראלע' זינגר ו- ח' מאק-קלמנוביץ). לפסק הדין קדם דיון שנערך באותו יום במעמד הצדדים, אשר בסיומו החליט בית המשפט המחוזי כי התיק יידחה לעיון וכי פסק הדין יישלח לצדדים. בפועל, פסק הדין נכתב בהמשך לפרוטוקול הדיון. למחרת, ביום 27.11.2017, נשלח לכתובת הדואר האלקטרוני של בא-כוח המבקש, המוגדרת במערכת ככתובת להמצאה, מסמך שכותרתו "פרוטוקול" ושכלל בסופו גם את פסק הדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה ביום 31.12.2017, היינו למעלה מ-30 יום לאחר משלוח פסק הדין כאמור. המשיבה עותרת למחיקתה בטענה כי נפל איחור בהגשתה, שכן לשיטתה יש לראות את משלוח פסק הדין לתיבת הדואר האלקטרוני של בא-כוח המבקש כהמצאה בהתאם לדרך הקבועה בתקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). משכך, טוענת המשיבה, המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין הוא יום 27.12.2017.

בא-כוח המבקש טוען כי אכן ביום 27.11.2017 התקבל מסמך בכתובת הדואר האלקטרונית האמורה, אשר הוכתר כ"פרוטוקול". לטענת בא-כוח המבקש, נוכח כותרתו של המסמך ובהתחשב בכך שיום קודם נערך דיון בבית המשפט המחוזי, הוא סבר בתום לב כי מדובר בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 26.11.2017. בשים לב לכך שהעתק מפרוטוקול הדיון נמסר לו כבר בתום הדיון, הוא לא פתח את הקובץ המצורף. משכך, לטענתו, לא ניתן לראות במשלוח המסמך כהמצאה כדין. עוד טוען המבקש כי רק ביום 10.12.2017 למד כי ניתן פסק דין וזאת בעקבות כתב בי-דין אחר ששלחה אליו המשיבה, ואו אז צפה בפסק הדין לראשונה, כפי שעולה גם מדו"ח הצפיות בפסק-הדין במערכת "נט-המשפט". לעמדת בא-כוח המבקש יש למנות את המועד להגשת בקשת רשות ערעור מתאריך זה, ולחילופין עותר הוא להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור עד למועד בו הוגשה בפועל.
  
בית המשפט העליון הזכיר, כי תקנה 497ג(ג1) לתקנות מסדירה את אופן המצאתו של כתב בי-דין אלקטרוני באמצעות בית המשפט כך:

"על אף האמור בתקנת משנה (א), רשאי בית המשפט לשלוח לתיבת הדואר שבכתובת דואר אלקטרוני או בכתובת מאובטחת של דואר אלקטרוני שנמסרה לבית המשפט לפי תקנות משנה (א) או (ד), הודעה בדבר קיומו של כתב בי-דין במערכת הממוכנת הכוללת קישור לכתב בי-הדין, שפתיחתו תתאפשר באמצעות מנגנון הזדהות מאובטח (להלן – ההודעה); שלח בית המשפט הודעה כאמור, יראו את כתב בי-הדין ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום ובשעת השליחה כפי שמופיעים בשעון פנימי שבמערכת המחשוב של בתי המשפט המכויל על פי כללים מקובלים."

בית המשפט הטיל ספק, אם ניתן לראות באופן משלוח פסק הדין לידי המבקש כ"המצאה כדין". אחת מתכליות כללי ההמצאה הקבועים בדין היא להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי יהיה בידיעתם של הצדדים לו, וכי מרוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין כתב בי-דין הרלוונטי, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע (ראו: רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן פ"ד נט(2) 440, 445-444 (2004)).

האפשרות המוסדרת בתקנות להמצאת כתבי די-דין באמצעים אלקטרוניים משקפת את המציאות היומיומית בה מסמכים נשלחים באופן תדיר באמצעות הרשת ותכתובות אלקטרוניות. לאופן המצאה זה יתרונות רבים הגלומים, בין היתר, במהירות המשלוח, בוודאות היחסית של הגעת המסמך ליעדו וביכולת התיעוד והמעקב. תקנה 497ג(ג1) קובעת, כי המצאת כתבי בי-דין בדואר אלקטרוני תתאפשר למי שביקש שכתובתו תשמש לצורך כך בהתאם לתקנה 497ג(א) או למי שביקש מצידו להמציא לבית המשפט כתב בי-דין אלקטרוני כהוראת תקנה 497ג(ד). אדם המבקש כי כתבי בי-דין ישלחו אליו באמצעות הדואר האלקטרוני מעיד על עצמו כי אמצעי זה זמין עבורו לצורך קבלת מסמכים והוא מקובל עליו ככלי להמצאה, בעוד האפשרות להמציא כתבי בי-דין למי שמבקש להגיש מסמכים לבית המשפט באופן אלקטרוני נעוצה בהדדיות הראויה בה יש לנקוט בעניין זה.

אכן, על פי לשון תקנה 497ג(ג1) לתקנות די במשלוח ההחלטה לכתובת הדואר-האלקטרוני, המוגדרת ככתובת להמצאה, על מנת שזו תיחשב להמצאה כדין המתניעה את מרוץ הימים להגשת ההליך הערעורי. יחד עם זאת, מקום בו הכותרת של הודעת הדואר האלקטרוני או של המסמך שנשלח במסגרתה נותנים רושם שגוי באשר לתוכנו של המסמך, ספק בעיני אם ניתן לראות במשלוח זה כהמצאה לפי תקנה 497ג(ג1) לתקנות. פרשנות אחרת של תקנה 497ג(ג1) תהיה מנוגדת לתכלית דיני ההמצאה – הבאת ההליכים בדיון לידיעת הצדדים, ויש בה כדי לפגוע פגיעה שאינה ראויה בזכויותיו הדיוניות של מי שהיא נשלחה אליו. דומה כי נסיבות המקרה דנן מדגימות זאת היטב. משעה שהמסמך שנשלח לבא-כוח המבקש הוכתר כפרוטוקול ובהתחשב בכך שהדיון בבית המשפט המחוזי נערך יום לפני שליחתו, הנחתו של בא-כוח המבקש כי מסמך זה כולל את פרוטוקול הדיון בלבד ולא פסק דין נראית לי סבירה. קביעה כי יש לראות במשלוח זה המצאה כדין עלולה לפגוע בזכויותיו הדיוניות של המבקש.

מכל מקום, ציינה כבוד הרשמת, כי אף אם הייתה מקבלת את טענת המשיבה כי יש לראות ביום 27.11.2017 כמועד המצאת פסק הדין, היא סבורה כי בנסיבות דנן יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. זאת, בשים לב לכך שהמסמך שנשלח לבא-כוח המבקש באמצעות הדואר האלקטרוני לא נשא את הכותרת "פסק דין"; לאור פרק הזמן הקצר – ארבעה ימים בלבד – שחלף בין המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות הערעור לבין מועד הגשתה בפועל; ונוכח הודעת המבקש לבית המשפט השלום מיום 18.12.2017, כי הוא שוקל הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון, באופן המפחית מאינטרס ההסתמכות של המשיבה. סבורה היתתה רשמת בית המשפט העליון כי בנסיבות אלה יש כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור עד למועד הגשתה בפועל.

נוכח האמור, הבקשה לסילוק ההליך על הסף מחמת איחור בהגשתו נדחית. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך של 1,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום שישי, 7 בספטמבר 2018

16 שנות מאסר בפועל על עבירות של הריגה ושיבוש מהלכי חקירה.


16 שנות מאסר בפועל על עבירות של הריגה ושיבוש מהלכי חקירה.

ביום 23.11.2016 הורשע המערער על-פי הודאתו – במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש – בעבירות של הריגה ושיבוש מהלכי חקירה.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 24.11.2014 סמוך לשעה 17:30 יצא המנוח מביתו וביקש ממוטי בן אליהו קריספיל, בנו של המערער, להפסיק לנסוע בטרקטורון ליד ביתו בשל הרעש שהדבר גורם. במקום התפתח ויכוח בין מוטי לבין המנוח ובהמשך חזר המנוח לביתו. מוטי והמערער, הבן והאב, הצטיידו בסכין ובכלים חדים אחרים וקראו לעבר חלון דירת המנוח קריאות מאיימות במטרה לגרום לו לרדת לרחוב. המנוח ירד לרחוב כשהוא אוחז לום מתכת. במקום התפתח ויכוח שכלל קללות ואיומים הדדיים. המנוח התרחק מן השניים. זרק את הלום שבו אחז, וצעק לעברם כי הוא בידיים ריקות, ושיזרקו את הסכינים אם ברצונם לריב עמו. מוטי והמערער דקרו וחתכו את המנוח במספר מקומות בגופו. אחת הדקירות של המערער פגעה בווריד הראשי בירכו של המנוח והובילה למותו מאובדן דם. המערער העלים את הכלים החדים שבהם השתמש לביצוע ההריגה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע



עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי
בראשית דבריו התייחס בית המשפט למתחם הענישה בקובעו כי עבירת שיבוש ההליכים טפלה לעבירת ההריגה, ומשכך יש לקבוע להן מתחם ענישה משותף. בית המשפט עמד על ערך חיי האדם, קדושתם, והחשיבות הרבה הנודעת לשמירה עליהם. עוד בחן בית המשפט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך שהוא קובע כי נעשתה באופן מכוון ובאלימות אכזרית. בית המשפט המחוזי התייחס למנעד הענישה הרחב הקיים ביחס לעבירת ההריגה, כשהוא עומד על החומרה היתרה הקיימת בשימוש בסכינים ובכלי נשק קרים אחרים על מנת לפגוע בזולת. בשל הנסיבות האמורות, והחומרה היתרה הנודעת לעבירות הסכינאות, קבע בית המשפט את מתחם הענישה בין 14 ל-17 שנות מאסר.

בית המשפט המחוזי נתן דעתו על נסיבותיו האישיות של המערער וציין כי לא הובאו ראיות המצביעות על תרומה כלשהי שתרם לחברה. קביעה זו התבססה, בין השאר, על השירות הצבאי הלקוי של המערער, התמכרותו רבת השנים לסמים וכן גיליון ההרשעות ה'עשיר' שלו הכולל 9 הרשעות בעבירות סמים, אלימות ורכוש, כולם לפני שנת 2009. בית המשפט בחן גם את תסקיר שירות המבחן לפיו מתקשה המערער להעמיק בהתבוננות אודות ההשלכות של מעשה ההרג על משפחת המנוח, ושכלל הערכה על העדר יכולתו לקחת חלק בקבוצה טיפולית. בית המשפט המחוזי הוסיף כי התרשם שמילות החרטה שאותן השמיע המערער בבית המשפט "נשמעו כדקלום, ולא הבעת חרטה של ממש ואמפטיה כלשהי כלפי בני משפחת הקרבן שישבו מולו". בשל הנסיבות האמורות, החליט בית המשפט כי יש לקבוע את עונשו של המערער ברף העליון של מתחם הענישה. בשיקלול נסיבות העניין גזר בית המשפט על המערער עונש של 16 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. בנוסף, חויב המערער לשלם פיצוי כספי למשפחת המנוח בסך של 200,000₪.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון שבו המערער טען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו מתחם ענישה בין 14 ל-17 שנות מאסר בפועל, וכי ראוי למתחם הענישה להיות בין 6 ל-11 שנות מאסר. המערער מסתמך בטיעונו על שורה ארוכה של פסקי דין שהגיש בא-כוחו, ואשר יש בהם כדי לבסס, לטענתו, מתחם ענישה כאמור. עוד טען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם כליל מהודייתו בעבירה, ומחלק מנסיבות ביצוע העבירה אשר יש בהן כדי להפחית מחומרתה. מותו של המנוח נגרם מדקירה יחידה בירכו. המנוח תרם בהתנהגותו לאירוע, בכך שהצטייד בלום מתכת, איים וקילל את המערער ואף "הזמין" את המערער ואת בנו לריב עמו. עוד טוען המערער, כי טעה בית המשפט כאשר לקח בחשבון את עברו הפלילי, כיוון שהרשעותיו הקודמות של המערער התיישנו, ואת העבירה האחרונה ביצע עוד בשנת 2006. ב"כ המערער הדגיש בטיעונו, כי נפקדו מגזר הדין של בית המשפט המחוזי, שיקולים הכרחיים לזכותו של המערער, ובהם – גילו, מצוקות במהלך שנות חייו, ילדים שגידל, מחלתה של אשתו. אין בגזר הדין מילה טובה על המערער, בית המשפט המחוזי התעלם מהעדר כוונה לתוצאה הקטלנית ולא התחשב בחרטתו של המערער.

מנגד טענה ב"כ המדינה כי העונש הולם, והציגה שורת פסקי דין לתמיכה בעמדתה. לדבריה, שלא כנטען על-ידי ב"כ המערער, המנוח לא תרם לתוצאה הקשה. המערער ובנו הסלימו את התנהגותם, איימו על המנוח, ששמט מצדו את הלום שאחז בו והודיע כי בא בידיים ריקות. מדובר בתקיפה אכזרית, דקירות רבות, לא רק בירך, אלא גם בחזה. ויכוח קודם הסתיים, ואף-על-פי כן, הלך המערער, הצטייד, תכנן, חזר חזרה, לא התקררה דעתו, עד אשר עשה את אשר עשה. גזר הדין – הולם.

בית המשפט העליון קבע, שדין הערעור להידחות. שכן הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את דינו של מערער, ואינה נוטה להתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, זולת בנסיבות חריגות שבהן נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים. "ניתן להגדיר 'עבירת הריגה' כדרגת ביניים בקבוצת עבירות ההמתה, המצויה מתחת לעבירת רצח ומעל לעבירת גרימת מוות ברשלנות. לעתים חוצה העבריין במידת מה את קו גרימת מוות ברשלנות ולעתים נופל הוא במרחק לא רב מקו עבירת הרצח. מרחב זה מחייב בדיקה מעמיקה ורגישה של נסיבות המקרה הקונקרטיות" (ע"פ 865/09 חאמד נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט הנדל (10.12.2009)). נסיבות ביצוע עבירת ההריגה שהמערער הורשע בה ממקמים אותה ברף העליון של החומרה, סמוך לעבירת הרצח. המערער הוביל לאסקלציה של האירוע, והרג את המנוח בלא התגרות ממשית מצדו. סכסוך על עניין פעוט התפתח לאסון נורא, למותו של המנוח, טרגדיה שאין לה תקנה. "אין אנו פטורים עוד מלהתוות קווים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט את הגישה המחמירה, לאמור הגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועוצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. כאן, בבואנו לשקול את משקלו היחסי של כל אחד מאלה, יש לייחס משקל כבד במיוחד לשני האחרונים" (ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (22.10.2001)).

נדחתה גם טענת המערער ביחס לפערי הענישה בינו לבין בנו. המערער ובנו הורשעו בעבירות שונות, וחלקם בביצוע מעשה ההריגה היה שונה באופן מהותי. יתרה מכך, לעקרון אחידות הענישה חשיבות רבה אך כפי שקבע בית משפט זה "עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל. השיקול בדבר אחידות הענישה הינו שיקול אחד מבין מכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול על מנת להגיע לתוצאת מאוזנת המגשימה את תכלית ההגנה על עניינו של הציבור והפרט"(ע"פ 7350/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.1.2013)). אם כן, משעמד בית המשפט העליון על כך שהעונש שנגזר על המערער סביר ואינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור, אין די בטיעון על אחידות הענישה כדי לשנות ממסקנה זו.
  
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.