יום שלישי, 9 בפברואר 2016

צוואת שכיב מרע- אוניברסיטת בר אילן

צוואת שכיב מרע
      מבחינת ההליך מדובר בסוג של חוזה מתנה, תוצאתו של החוזהההבטחה היא תוצאה חוזית + קניינית.

שני המקורות דנים בדיני ירושהצוואת שכיב מרע הינה חלק מכך.
באותה עתירושה התחלקה כדרך חלוקת זכויות במקרקעין.
הביטוי שכיב מרע הוא צירוף מילים בארמית לפיו אדם הנפל למשכב בעקבות מחלה. חכמים כינו אדם זה כ״חולה מסוכן״אדם הנמצא בסכנת חיים.

    הייחודיות היא כי חלוקה נעשית בעודנו החולה בחיים ולכן קיים דיאלוג בין דיני המתנה לבין דיני הירושה.
אתנאים-
משנה בבא בתרא טז
המחלק נכסיו על פיו (בעל פהאדם מחלק את נכסיו בעזרת פיובעל פה או בכתבאבל ללא מעשה קניין. –
רבי אליעזר אומראחד בריא ואחד מסוכן - נכסים שיש להן אחריות (מקרקעיןנקנין בכסף ובשטר ובחזקהושאין להן אחריות (מטלטליןאין נקנין אלא במשיכהאמרו לומעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולהואמרהתנו כבינתי לבתיוהיא בשנים עשר מנהומתה וקיימו את דבריהאמר להןבני רוכל תקברם אמן...
״מחלק נכסיו על פיו״בע״פיש ויכוח האם יש תוקף לחלוקת הנכסים הזוהויכוח הוא בין רבי אליעזר לבין הרובהחכמים.
רבי אליעזרמקום פעילותו היה בארץ בלוד. לפיו צוואת שכיב מרע נדונה ע״פ דיני הקנייןולכן יש לחלק את הנכסים על פיהם. ככללחלוקת הירושה נעשית בדרך של חלוקת זכויות במקרקעיןאך יש לבחון את דרכי החלוקה של נכס מקרקעין מול נכס מטלטלין:
-     נכסי מקרקעין- בעלי אחריות ועל כן נקנים ב-כסף/ שטר/ חזקההאחריות נובעת מכך שתמיד יהיה ניתן לגבות את הנכסיםגם אם הם הועברו לידי צד שלישי.
-     נכסי מטלטלין- ללא אחריות ונקנים רק במשיכהרק כשהנכס נמצא תחת ידי החייב ניתן יהיה לגבות את החוב.

    דיני הקניין לא מכירים דרך של העברת זכויות בע״פ ולכן לפי רבי אליעזרצוואה בע״פ בשכיב מרע אינה בעלת תוקף.

חכמים חלקו על רבי אליעזר:
משנה בבא בתרא טז
"המחלק נכסיו על פיו – רבי אליעזר אומראחד בריא ואחד מסוכן - נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקהושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכהאמרו לומעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולהואמרהתנו כבינתי לבתיוהיא בשנים עשר מנהומתה וקיימו את דבריהאמר להןבני רוכל תקברם אמן... "

החכמים השתמשו בדוגמת אישה עשירה המורישה לביתה בע״פ כאשר הייתה במצב של שכיב מרע. החכמים קיימו את הצוואהכך שציוווה לא ע״פ הנוהג.
רבי אליעזר טען כי במקרה זה החכמים קיימו את צוואתה מכיוון שהופעלו שיקולי מדיניות אחריםלפיהם בניה של האם היו רשעים ולכן הענישו אותם בדרך קיום הצוואה ״הנוגדת״ את ההלכהלכן טען כי אין ללמוד מהלכת החכמים אלא נעשה כאן מעין ״משפט צדק״.
   חכמים סברו שצוואת שכיב מרע לא כפופה לדיני הקניין וכי התוקף שלה ניתן על בסיס דיני הירושה ע״פ הצוואה בלבדאם בע״פ או אם בכתב.



המחלוקת לגבי תוקף צוואת שכיב מרע הוא למעשה בשאלת מערכת הדינים החלה על צוואת שכיב מרע:
אורבך- הראה שמוסד צוואת שכיב מרע אינו מוסד הלכתי טהורההלכה לא מכירה לחלוטין במושג של צוואהבמקראות יש ירושה לפי דין לפי כלל האדם הקרוב ביותר.
-     בדינים אזרחייםהרבה פעמים חכמים שאבו השראה מהדין הזר היווני למשלזה קורה גם כאן.
-     ר׳ אליעזר יותר שמרן ופירש את החלוקה על דרך דיני הקניין המסורתיים.

תוספתאניתן היה להיעזר בה לשם השלמת תמונה במצב של לאקונה במשנה:
תוספתאבבא בתרא (ליברמןייב
"המסכין שחלק נכסיו על פיו - בין בחול בין בשבת דברי המת יעשואבל ברי - עד שיקנה בכסף ובשטר ובחזקהראליעזר או': נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקהושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכהאמראליעזרמעשה במרוני אחד שהיה בירושלם והיו לו מטלטלין הרבהוביקש ליתנם במתנהאמרו לואין את יכולמפני שאין לך קרקעעמד וקנה סלע אחד סמוך לירושלםאמ': צפונו של זה לפלני ועמו מאה צאן ומאה חביותדרומו של זה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביותוקיימו חכמים את דבריו..."
אפילו אם הצוואה נעשתה בשבת, היא תמומש מכיוון שדיני הקניין חלים על אנשים בריאיםכשמדובר על חולים מסוכנים- ״מסכנים״הם משוחררים מדיני הקניין ויכולים להסתפק בצוואה בע״פמנגדיש הטוענים כי גם על חולה מסוכן יחולו דיני הקניין.
רבי אליעזר הפעיל תקדים ויצר את המושג ״קניין אגב״- שיוך עסקת מטלטלין לעסקת מקרקעין ובכך להקנותם ולשייך להם מעשה קנייןכך העיקר ״לוכד״ את התפלהתקדים התפתח בעקבות מקרה של חולה שכיב מרע אשר שהה במירון אך רצה לחלק את נכסיו שבירושליםהבעיה הייתה בעקבות איסור העברת מטלטלין בין מירונים לירושלמיםעל כן החילו את דיני הקניין בדרך של ״קניין אגב״.
הוויכוח כאן הוא עקרוני בשאלת החלת דיני הקניין אל מול דיני המתנה רגיליםשכן הקניית המטלטלין אצל המירוני נעשו מכוח דיני מתנה.

# התלמוד חלק על כךוטען כי היה מדובר באדם בריא לחלוטיןולכן ניתן להחיל עליו את דיני הקניין הרגילים.


לסיכום- בתלמוד יש ויכוח האם מתנת שכיב מרע היא מתנה מיוחדת?
-     חכמיםהרוב טענו שיש הבדל> ההלכה הרווחת, שכן מדובר בסוג של ירושה שמועברת בחיים ולכן היא יכולה לחול גם בע״פ וגם בכתב.
-     רבי אליעזר טען שאין הבדלוהוא מגייס לטובתו תקדים אחר:






באמוראים-
1) צוואת שכיב מרע
תלמוד ירושלמי-
ירושלמיבבא בתרא טחדף יזא
"דמר רבי יוחנן בשם רינאיעשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתןוהוא שמת מאותו החולימסוכן שחילק נכסיו בין בחול בין בשבת - מה שעשה עשויואם היה בריא עד שיכתוב בכסף בשטר ובחזקה..."

צוואת ששכיב מרע שניתנה בע״פבכתבבמסירה הינה בעלת תוקף ביום חול או בשבת, כלומר העברת זכות במקרקעין של אדם חולה צריכה להיות כתובה על שטר והעברת זכות מיטלטלין יכולה להיעשות בנתינה.
-     צוואת שכיב מרע נמסרת רק לאחר מותו של החולהשכן תוקפה חל כשל צוואת אדם בריא.
-     לקניין יש תוקף מרגע שנקבע כי הזכות תימסר לאחר.
    לכן כאשר מדובר מתנת שכיב מרעהקדימות במסירתה יהיה ראשון, שכן הנכס כבר יצא מידי המוסר.

תלמוד בבלי-
בבליבבא בתרא קנאא
אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטראיכי קא שכבא אמרהליהוי לעמרם בריאתי אחוה לקמיה
דרב נחמןאמרו ליהוהא לא משךאמר להודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.

אמו של ר׳ נחמן צברה שטרי חוב רבים אשר לא פרעה אותםוהחל ויכוח אצל יורשיה מי ירשהאם החליטה להורישם לבנה עמרם מהטענה ששאר בניה היו פחות חסידייםהבעיתיותלא בוצעה מסירה באמצעות דיני הקניין.
עמרם החסיד פסק כדעת רוב החכמיםלפיו צוואת שכיב מרע מקבלת תוקף קנייניאף שלא בוצע אקט קנייני, הרי שהוא ״כאילו״ נעשה.
״ככתובין וכמסורין״- העברת זכות במקרקעין תיעשה בדרך של כתבומסירת מיטלטלין עצם מסירתם.
סיכום הלכות התלמוד:
    הן התלמוד הירושלמי והן הבבלי פוסקים כדעת רוב חכמים.
    צוואת שכיב מרע כפופה לדיני הירושה ולא דיני הקניין.

2) מתנת שכיב מרע
האם מתנת שכיב מרע הינה מהתורה או מדברי חכמיםיש דוברים של אמוראים מוקדמיםשכולם חשבו שמתנת שכיב מרע הינה מהתורה.
סיפור צלופחד- אדם נפטר והשאיר אחריו בנות בלבד אשר אינן ירשו אותועם זאתלאחר התדיינות נקבע כי הן יכולות לרשת את הנחלהאבל עליהן להתחתן רק עם מישהו מהשבט שלהםכך שהנחלה תישאר בקרב השבט.


בבליבבא בתרא קמזא-ב
א"ר זירא אמר רב (מדובר באמוראים מוקדמים): מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורהמחפשים רמז (שאיננובתורהומפנים לפרשת שמזכירה את דיני הירושה ירושה שנאמר: (במדבר כ"זוהעברתם את נחלתו לבתו יש לך העברה אחרת שהיא כמו זאת (מתנת שכיב מרע). מתארים את הירושה כהעברה לפיה מעבירים את הנחלה מהאב לבתולשיטתם הם קושרים זאת למתנת שכיב מרעאבל ברור שבפסוקים לא כתוב מתנת שכיב מרע וחכמים מחפשים בכוח איך להצדיק את הלכה. – יש לך העברה אחרת שהיא כזוואי זוזו מתנת שכיב מרערב נחמן אמר רבה בר אבוהמהכא: (במדבר כ"ז)
ונתתם את נחלתו לאחיויש לך נתינה אחרת שהיא כזוואי זוזו מתנת שכיב מרע... רב מנשיא בר ירמיה אמרמהכא: (מלכים בכ') בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה’ צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה - בצואה בעלמארמי בר יחזקאל אמרמהכא: (שמואל בי"זואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור... וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק - בצואה בעלמא

ככלללבנים יש זכות קדימה בחלוקת ירושה, אך אם אין בנים- הבנות יורשותאם אין גם בנותיירשו אחיו של האב וכן הלאה.
בתחילת הדיון טען ר׳ נחמן כי הירושה נדונה ע״פ דיני הירושה שבתורה ולפי הסדר הקבוע של חלוקתה.
החכמים הוסיפו וטענו כי יש כאן מתנת שכיב מרע הנמסרת ע״פ דיני הירושה גם כןשכן גם בירושה קיים סוג של העברת נכסים בין הורים לילדיהם, למרות שההלכה בדיני ירושה היא כי הנכסים עומדים במקומם והיורשים נכנסים לנעליהם של המורישים.
על כןסברו החכמים כי מתנת שכיב מרע היא סוג של מתנה המועברת כאשר המוריש עודנו בחיים.
ר׳ נחמן טען כי גם כאשר הצוואה עצמה כתובה במקור של נביאיםהרי שמדובר במקור מהתורההגרעין הרעיוני הוא מקראי ויש לו אלמנט ירושתי.

ר׳ בר יחזקאל טען שהמקור הוא סיפור אחיתופל שניסה להשיא עצה לדויד המלך ולאחר שזה לא קבל את עצתואחיתופל הלך לביתו והתאבד בחניקהלפני כן אחיתופל ציווה אל ביתוכאן כתוב שמדובר בצוואה בעלמא.

     המשותף לשתי הדעות הראשונות: מתנת שכיב מרע= ירושתית.
     המשותף לשתי הדעות האחרונות: מתנת שכיב מרעצוואתיתאך מכיוון שהנכס מועבר ליורש כאשר המוריש עודנו בחייםהרי שהמתנה היא ירושה ע״פ דין.


רבא אמר רב נחמןמתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא היאשמא תטרף דעתו עליוומי אמר רב נחמן הכיוהא אמר רב נחמןאע"ג דאמר שמואלהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחולואפילו יורש מוחלמודה שמואלשאם נתנו במתנת שכיב מרע דאינו יכול למוחלואי אמרת בשלמא דאורייתאמשום הכי אינו יכול למחולאלא אי אמרת דרבנן היאאמאי אינו יכול למחולאינה של תורה ועשאוה כשל תורה.
[רשב"םשםמתנת שכיב מרע - שקונה באמירה בעלמא אינה מן התורה... אלא מדרבנן בעלמא קונהגזירה שמא עד שיבאו עדים לקנות תטרף דעתו של חולה קודם שיבאוולא יוכל להקנותונמצאת צוואתו בטלה… ולישנא אחרינא מפרשינן ונראה בעינידלהכי תקון רבנן שיקנו דבריו באמירהשאם אין דבריו נקניןחיישינן שמא תטרף דעתו בחליו מתוך צערשהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו].

רבא חלק על קודמיו (חי 100 שנים מאוחר יותר), וטען שמתנת שכיב מרע נעשית ע״פ דרבנן, שמא תיטרף דעתו אחריו, מהחשש שיבואו עדים והוא לא יוכל להקנות את הקנייןכלומר מתנת שכיב מרע הינה קניינית ולא ירושתית.
לטענתודרישת הקניין להעברת הנכס ע״י מעשים היא משום סיבה מיוחדתגזירהתקנת חכמים אשר פסקו לטובת חולה שכיב מרע והקלו את אופן הירושה.
על כןהעדיף רבא כי גם כאשר אדם חולה בשכיב מרעיש ללכת לחומרא ולהעדיף את דרישת הכתב הקנייניתשמא תיטרף דעתו מרוב צער שבניו לא ייקימו את צוואתו, הוא מעדיף לדעת שהדברים סגורים כשהוא גוססוזה יהיה סגור אם ניתן לזה תוקף קנייני.
רבא נעזר בדוגמת סיפורו של ר׳ שמואל-
אדם הלווה שטר חוב לנושה והנושה מכר את שטר החוב במחיר זול יותרולאחר מכן פנה לחייב ואמר לו ש״מחל לו״וויתר על השטר.
לכאורההתקיימה עסקה סותרת שכן הנושה כבר לא בעליו של השטר כי הוא מכר אותואך ההלכה היא- מחילתו תקפה למרות שאינו בעליו של השטר.
-     ר׳ שמואל טען כי המחילה אינה תקפה.
-     התלמוד טען שהנושה גורם נזק לקונה ולכן יצטרך לפצות את הקונה לפי דיני הנזיקיןכך גם יורשו של הנושה יוכל למחולאך ר׳ שמואל טען כי לא ניתן למחול כאשר מדובר במתנת שכיב מרע.
-     ראב״ד טען לעניין זה כי שטר הוא קלף מוחשי בעל ישות משפטית דואלית- פן חפצי ופן אובליגרטורימנגד- עיקרו של השטר הוא החוב המגולם בנייר. הליך של מכירה הינו ריאלי ופיזימבחינה אנליטית הנושה מכר לקונה את הניירהשטר ולא החוב. היחסים בין הנושה לחייב הם מופשטים מכדי שיהיה אפשר למכור אותםולכן ניתן גם למחול עליהם> עצם ניתוק היחסים האובליגטוריים בין הנושה לחייבמחילה.

כאשר הנושה העניק את השטר ליורשו כמתנת שכיב מרע>
הנושה הוא החולהוהקונה הוא מקבל מתנהרב נחמן אומר שלא ניתן למחול לחייב במתנת שכיב מרע,שכן ההבדל בין מכירה לבין מתנה בשכיב מרע הוא הפן הקנייני של מתנת שכיב מרע.
ככללמתנה חלה רק על חפציםוירושה יכולה לחול גם על חפצים וגם על זכויות שכן היורש נכנס לנעליו של המורישלכן יורש יכול למחול.
מקבל המתנה הוא כמעיין יורש, ולכן ברור שהנושה לא יכול למחול על החוב כי הוא התרוקן מזיקתו אל השטרהמתנה.
התנאי של תוקף המתנה הוא שהמעניק נפטראך מהותית התוקף המשפטי הוא מיידי מיום ההחלטה כי המתנה תועבר.
    אם מתנת שכיב מרע הייתה קניינית ולא מתנתיתניתן היה למחול.

רב נחמן- ההנחה היא שמתנת שכיב מרע היא ירושתית ולכן החפץ עובר מידי המקבלולכן לא ניתן למחול.
    אם מתנת שכיב מרע היא מדאורייתא, מהתורה> היא ירושתית ולא ניתן למחולכך ההבחנה בין מכירת של שטר חוב לבין מתנת שכיב מרעהגיונית> הלכתם של החכמים.
    אם מתנת שכיב מרע היא מדרבנן> היא קניינית> הלכתו של ר׳ נחמן.

התוצאה תהיה שיש הבדל בין אם נותנים שטר חוב או אם זו מתנת שכיב מרע.

סיכום- הוויכוח על השאלההאם מתנת שכיב מרע היא ירושתית או קנייניתהחלוקה הייתה:
-     האמוראים הראשונים פסקו כמו חכמים> מתנת שכיב מרע היא ירושתית ומהתורה.
-     רבא ניסה להפוך את ההלכה וטען שצריך ליצור אחידות של דיני הקניין> מתנת שכיב מרע היא מדרבנן
    הקושי שנוצר הוא ייחוס המתנה לדיני הקנייןבעוד שבפועל היא מתחפשת לירושה.


בבליבבא בתרא קנוב
אמר רבי לוי (דור המעבר בין התנאים לאמוראיםשייך לתפיסה הקדומההירושתית) : קונין קנין משכיב מרע אפיבשבתולא לחוש לדברי ראליעזראלא שמא תטרוף דעתו עליו.

רבי לוי הוא מראשוני האמוראים בישראלטען כי מתנת שכיב מרע תקפה אפילו בשבתאך לא ניתן להסתפק הצוואה בע״פאלא נדרש לבצע מעשה קניין.
ההלכה היא כשל החכמים ולא כשל ר׳ אליעזרשמא תטרוף דעתו עליו, ולא ידע האם הירושה תתבצע כמתוכנן.
הלכת ר׳ לוי הפוכה מרבא-
-     ר׳ לוימעשה הקניין הוא מלאכותי שמא תיטרף דעתו.
-     רבאכעיקרון צריך מעשה קנייןאבל ניתן לוותר עליו, ולכן מעשה הקניין פטור.

רבא עושה מהלך הפוך מרבי לויאבל גם לפי רבאהפרקטיקה בסוף היא ירושתית.
ולכן התלמודלסיכום – הכל מסתכם בירושתיתרק במישור התיאורטי יש ויכוחבמישור המעשי ישנה הסכמה על פרקטיקה ירושתית.
-     תנאים: רבי אליעזר וחכמים חלוקים בדעתם האם שכיב מרע ירשותית או קניינית.
-     אמוראים: קובעים ע״פ החכמים הרובירושתית.
-     רבא: קניינית.
    לבסוף יש תיקון שזוהי יצירה דואלית.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רנ סעיף א
מתנת שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאהההלכה אימצה את העמדה שבמתנת שכיב מרע היא ירושתיתלא צריך לעשות מעשה קנייןשדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמוהגה (הגההדעה של הרמא) : ואין חילוקבין צוה לתת מיד לאחר מותואו שצוה ליורשיו ליתן לאחר זמן...

נעשה ניסיון מצד השולחן ערוך להכתיב את מתנת שכיב מרע עם הצד הירושתי.
למימד הזמן אין חשיבות- כאשר הצוואה הייתה מיד לאחר המוות או זמן ארוך לאחר המוות.
אך כאשר המוריש לא ציוה דבר- כאשר הצוואה עדיין לא הייתה מפורטת ורק נתמנה אפוטרופוסהרי שאם ימותהירושה תהא ע״פ דין והאפוטרופוס לא יוכל לחלק את הנכסים מכיוון שהצוואה לא הייתה מפורטת.
מתנת שכיב מרע נתפסת כירושתיתולכן לא חשוב אם המתנה תינתן סמוך או לאחר המיתהעם זאתהחובה היא כי יהיה יורש ספציפי למתנה ולכן אם המתנה עלולה להתבטל כאשר נעשתה באופן ״מלאכותי״ ולא סגרה את כל הפרטים.
     הלכת השולחן ערוך היא כשל האמוראים מוקדמים.

פס״ד רבנימקור 8:
ערעור תשכ"ה/ 222 פסקי דין רבנייםחלק ו', עמוד סה (הרבנים אלישיבגולדשמידטעיוסף)
הופיע בביה"ד העד הרהומעידהנפטר סבל ממחלה פנימית אבל היבדעה צלולההוא כתב את הצוואה שהבית הוא נותן לאשתו... אני אמרתי לו שנחוץ ע"ז קניןנתתי לו סודר שלי ועשה קנין על כל מה שכתוב בצוואה... והנה הספיקות שיש לעורר לכאורה בדבר כשרות הצוואה הראשונהשתים המה: (אמתנת שכימ שנתנה בקנין קיי"ל... דלא קנה אפימתשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה. (בהלכה פסוקה...: הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופאבין שהיו יורשיו בניו או אחיווא"כ יש לדון אם יש תוקף להצוואה הראשונה עליה חתומים שני העדים.
לכאורה י"ל דאף כי כל ריעותא כשהיא בפני עצמהכוחה יפה לבטל הצוואהאבל בהצטרף שניהם יחד אז מקבלת הצוואה תוקףכי הטעם - במתנת שכי"מ בכולה שנתנה בקנין - דלא קנההוא מכיוןשחז"ל תיקנו שדברי שכיב - מרע ככתובין וכמסורין דמיוזה שלא רצה ליתן כי אם בקנין סודר... גילה בדעתו שאינו סומך במתנתו אתקנת חז"ל אלא שיהיה כשאר קניניםמשו"ה לא מהני...
ובחו"מ סירמ"א סעידהובא דעת הראב"ד והרשב"א דהא דאמרינן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא עשאו אלא אפוטרופוס אם הקנה לו בקנין קנההואיל והא דאמרינן לא קנה הוה הילכתא בלא טעמאוהואיל ואין קנין לאפוטרופוסמשו"ה סוברים דקנהומעתה בשכי"מ שציוה כל נכסיו לאשתו וקיבל בקניןהרי אין שום גילוי דעת מצד המצוה שלא רצה לסמוך במתנתו אתקנת חז"לכי חשש שיש צורך בקנין שלא יבאו לומר שלא עשאה אלא אפוטרופא.
ועיין נוב"י קמא חו"מ סיכ"ו: - י"ל שלא היה כוונתו בהקנין לדחות את האמירה רק לייפות כוח עשה והיפוי כוח הוא לפי שבאמירה אינו קונה דשלב"ל אף בשטרי פסיקתאובאמירה לא שייך לומר כשם שמועילה לדשב"ל מועילה ג"כ למה שלב"לשהרי כל אחת היא אמירה לעצמהלכן קיבל בקנין.

פס"ד ותיק משנות ה- 60 בבית הדין הרבני הגדולאדם נפטר ולפי הצוואה נתן את הבית לאשתו. הבית היה עיקר נכסיוהעד אמר לו שהוא צריך גם מעשה קניין כי זה מתנת שכיב מרע, אך העד הטעה את המוריש, שכן ברגע שמעשה הקניין נעשהמתנת שכיב מרע הוסטה מהמסלול הרגיל של הירושהונכנסה למסלול קנייני.
הבעיות שנוצרו בגינן יש לבטל את הצוואה-
-     לא ניתן לקיים קניין לאחר מיתה ולכן יש להמשיך באותה הדרך בה התחלת.
-     כאשר קיימים ליורש כמה יורשים אך הוא הוריש רק לאחדאישתומבנה הירושה נפגם ולכן הירושה תעבור אליה רק באופן זמני ולאחר מכן האפוטרופוס יחלק אותה בין שאר היורשים.

בית הדין הרבני הגדול קבע- כל חיסרון בפני עצמו מבטל אל הצוואהאך שני החסרונות יחדיו דווקא מכשירים אותהמינוס כפול מינוס פלוס. יש לכבד את רצון המת ולנסות להכשיר את הצוואה.
בעייה אחת תפטור את הבעייה השניה ולהיפך, כל בעייה ופגםלו היה עומד בפני עצמולבדו היה בכוחו לבטל את הצוואהבהצטרף שניהם יחדמקבלת הצוואה התוקף.

הפיתרוןמכיוון שהמוריש ציווה את נכסיו רק ליורש אחד + עשה מעשה קנייניהרי שניתן לראות במעשה זה כי גם התכוון למנות אפוטרופוסויש לראות במעשה הקניין חיזוק למעמד של ירושהלמעשההקניין אינו ויתור על המסלול הירושתיאלא נועד למנוע את עניין האפוטרופוסהצירוף מחזק.

אין תגובות:

פרסום תגובה