בשא (חי') 14945/04 בנק אוצר החייל נ' משה לוי

בשא (חי') 14945/04 בנק אוצר החייל נ' משה לוי (פורסם בנבו)

"למעשה, עסקינן בהתנגשות בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכותו של המבקש לשם טוב, ובשאלה מהו האיזון הראוי ביניהם בבואנו להכריע בשאלת מתן צו מניעה זמני האוסר על הפרסום.נ

            ב"כ המבקש ניסה לשכנעני כי קיימות ראיות מהימנות לכך שהאמור בכרזה אינו אמת ואילו ב"כ המשיב ניסה לשכנעני כי הפרסום אינו מהווה כלל לשון הרע, כמשמעות מושג זה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ולחילופין, כי גם אם מדובר בפרסום כזה – חוסה הפרסום בצל הגנות החוק.ב

כפי שיובהר להלן, סבורה אני כי אין צורך שאכריע, בשלב זה, בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע, ואף לא בשאלה האם, בהנחה שכן, עומדת למשיב, לכאורה, אחת ההגנות אשר בחוק.ו

            גם אם קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, כנדרש על פי תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דהיינו – להיות הפרסום בבחינת לשון הרע, אין מקום להיעתר לבקשה, וזאת מאחר שלא מתקיימים שאר התנאים האמורים בתקנה 362, הן מחמת שהנזק אשר ייגרם למבקש אם לא יינתן הצו אינו עולה על הנזק שייגרם "לאדם אחר", והן מחמת כך שאין לאמר שמתן הצו אינו ראוי בנסיבות הענין ואף אין לאמר שהוא פוגע במידה העולה על הנדרש.נ

            אבהיר כי האינטרס של "האדם האחר" העומד על הפרק, במקרה דנן, הינו לאו דווקא האינטרס הצר של המשיב, אלא "האינטרס הציבורי" לשמירה על חופש הביטוי.ב

עוד לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קנתה הזכות לחופש הביטוי מעמד איתן בפסיקה, החל מבג"צ "קול העם" [בג"צ 73/53 – חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים פ"ד ז(2), עמ' 871] דרך ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427,
435), ע"א 723/74 – הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל פ"ד לא(2), עמ' 281 וד"נ 9/77 – חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" פ"ד לב(3), עמ' 337, ע"א 214/89 – אריה אבנרי ו- 3 אח' נ' אברהם שפירא ואח' נפ"ד מג(3), עמ' 840 ועוד.ו

            הן הזכות לשם טוב והן הזכות לחופש הביטוי נגזרות מזכות היסוד של כבוד האדם, אשר מצאה ביטויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו [בג"ץ 2481/93 דיין נ' וילק, פ"ד מח(2) עמ' 456; רע"א 4740/00 – לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו- 2 אח' תק-על 2001(3), עמ' 489; ע"א 4534/02 – רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' תק-על 2004(1), עמ' 2091].נ

השאלה אם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע תוכרע בפסק הדין אשר יינתן בתיק העיקרי. לצורך הדיון אשר בפני מוכנה אני להניח לטובת המבקש כי אכן קיימות ראיות מהימנות לכך שהפרסום מהווה לשון הרע, אולם אין בכך כדי להועיל למבקש, שכן כבר נקבע כי גם ביטוי אשר יש בו לשון הרע, ואף ביטוי אשר אין בו אמת, הינם ביטויים אשר יכולים לחסות תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי. ראה: ע"א 214/89 – אריה אבנרי ו- 3 אח' נ' אברהם שפירא ואח' פ"ד מג(3), עמ' 840 (להלן: "פרשת אבנרי").ב"

ראו גם,

"אמנם, המבקש בענייננו אינו רשות ציבורית אולם בהיותו מוסד אשר נותן שירות לציבור ואשר יש לציבור ענין רב בו ובהתנהלותו, נכון להתייחס אליו באופן אחר מאשר אל אדם פרטי. כמובן שאין בכך כדי להצדיק, מניה וביה, פגיעה בלתי מרוסנת בשמו הטוב של המבקש אולם, כאשר דנים אנו במתן צו מניעה זמני, בשלב מקדמי זה, עוד טרם הוכרעה השאלה האם מדובר, אכן, בלשון הרע ולחילופין – האם חוסה הפרסום בצל אחת ההגנות האמורות בחוק, מן הדין ליתן, בשלב זה, משקל רב יותר לזכות לחופש ביטוי על פני זכותו של המבקש לשמו הטוב.ו

וכך מבחין כב' הנשיא ברק בפרשת אבנרי, בין השיקולים המנחים מתן צו זמני, בטרם ההכרעה בשאלת טיב הפרסום וההגנות, לבין השיקולים המנחים מתן צו מניעה קבוע, לאחר הכרעה בשאלות אלה:

 ”כפי שראינו, הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד בשיטתנו. משקלה ניכר. כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע ידה על העליונה כנגד הזכות לשם הטוב. כל עוד הפרסום אינו אסור, יש ליתן לו את מלוא החופש. מכאן, שאין להגביל את זכות חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום. אכן, קיים הבדל מהותי בין השלב בו הוכרעה אחריות של המפרסם, לבין השלב בו טרם הוכרעה אחריותו. כאשר הוכרעה שאלת האחריות, נחלש משקלו של האינטרס בדבר חופש הביטוי לאור הפגיעה המוכחת באינטרס לשם הטוב. משנקבעה האחריות, נקבעה האמת ונקבע השקר – במסגרת היחסיות המאפיין את כל ההליך השיפוטי (ראה: השופט אלון בבג"צ 152/82 אלון נ. ממשלת ישראל, פ"ד לו (465, 449 (4) – גובר האינטרס הציבורי להגן על השם הטוב בפני דברי שקר, על פני האינטרס של חופש הביטוי. גם הצידוק לחופש ביטוי בנסיבות אלה נחלש בדרך כלל. פרסום אשר בית משפט קבע לגביו כי דבר שקר הוא ולדוברו אין כל הגנה בפני אחריות, אין בו כדי לקדם את החיפוש אחר האמת. החלפה חופשית של דעות נפגעת לרוב אם השקפות הציבור מתבססות על מידע בלתי נכון. אין בונים חברה ומשטר על אדני שקר. מתן ציווי לתמיד, בנסיבות אלה, מגשים את האיזון החקיקתי בין האינטרסים המתנגשים. לעומת זאת, הגישה שונה לחלוטין מקום שאחריות המפרסם טרם הוכרעה, ועל פני הדברים יש לו למפרסם הגנה טובה. בנסיבות אלה, יש ליתן את מלוא המשקל לערך בדבר חופש הביטוי ולהעדיפו על פני הערך של השם הטוב. מתן  ציווי לשעה בשלב זה יהווה מניעה מוקדמת (PRIOR RESTRAINT) של חופש הביטוי, ומכך יש להמנע ככל האפשר”.נ

”המשקל של הערך בדבר חופש הביטוי מכריע, ידו על העליונה. על כן מקום שתוכן הפרסום ידוע לצדדים, אין זה מספיק שהתובע מצביע בשלב זה כי יש לו סיכוי להצליח בתביעתו, או אף סיכוי ממשי לכך. עליו להראות כי לכאורה אין לו לנתבע הגנה של ממש, וכי הוא מציג הגנת סרק”.ב

סבורה אני כי אין לאמר, בשלב זה, כי טענותיו של המשיב המתבססות, בין היתר, על ההגנות אשר מקנה חוק איסור לשון הרע, טענות סרק הינן או כי הגנתו הגנת סרק היא. אמנם, הפרסום נעשה ע"י המשיב לאחר שלפי  תחושתו הוא נפגע אישית, אולם אין בעצם פגיעתו האישית כדי להביא למסקנה שהפרסום נעשה על ידו מתוך כוונה רעה או מזימות ארסיות, כפי שהתבטא ביהמ"ש בע"פ 24/50 הנ"ל, ואין לאמר כי רצונו של המשיב להביא את דעתו על התנהגות המבקש כלפיו, כפי שהוא רואה אותה, לידיעת הציבור, איננה לגיטימית במסגרת הזכות לחופש הביטוי.ו"