יום שני, 4 בינואר 2021

הטריד את חבריו ויסולק מן הקיבוץ

 בית המשפט העליון דחה עתירה שהוגשה כנגד סילוקו של חברה קיבוץ איל לשעבר, אשר חברי הקיבוץ החליטו להפסיק את חברותו בקיבוץ ולסלקו מהקיבוץ.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור - מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס - Legal-Articles

בית המשפט העליון דחה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים מ' נד"ב, ח' קיציס ו-ר' חיימוביץ) בע"א 63209-06-20 מיום 15.11.2020, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת ר' קרלינסקי) בתא"ק 24928-04-18 מיום 31.5.2020.

בפסק דינו קיבל בית משפט השלום את תביעת המשיב (להלן: הקיבוץ) לפינוי המבקש מר יניב אביאל מבית בקיבוץ, וזאת לאחר שהאסיפה הכללית של הקיבוץ החליטה על הפסקת חברותו של המבקש, בין היתר בשל חובות כספיים שחב לקיבוץ ולנוכח גרימת מטרדים שונים מביתו. המבקש השיג על החלטה זו לרשם האגודות השיתופיות, אשר מינה חוקר לבחינת טענות המבקש נגד התנהלות הקיבוץ. בתום הבדיקה שנערכה אימץ הרשם את מסקנות החוקר וקבע, לפנים משורת הדין, כי על האסיפה הכללית להתכנס ולדון מחדש בהמשך חברותו של המבקש. בעקבות החלטת הרשם התכנסה האסיפה הכללית, דנה בעניינו של המבקש והחליטה פעם נוספת על הפסקת חברותו (להלן: ההחלטה). בית משפט השלום קבע כי מאחר שהמבקש לא השיג על ההחלטה והיא הפכה לחלוטה, ולנוכח סמכות הקיבוץ לפנות ממקרקעיו את מי שחברותו נפסקה, כקבוע בסעיף 64 לתקנון הקיבוץ, אזי הוכח קיום עילה לפינוי המבקש. 

כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט סבר כי לנוכח הפגיעה שתגרם למבקש מהפסקת חברותו בקיבוץ, שגה בית משפט השלום משלא בחן לגופן את טענות המבקש נגד ההחלטה. יחד עם זאת, נקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטה, שהתקבלה על בסיס תשתית עובדתית מלאה ולאחר שהמבקש הציג את טענותיו במסמך כתוב שהועבר לחברי הקיבוץ טרם קיום הדיון בעניינו; הואיל והחוקר שמונה כאמור בחן לעומק את שאלת חובו של המבקש לקיבוץ ומצא כי אכן קיים לו חוב משמעותי; והיות שלמבקש ניתנו במשך השנים הזדמנויות רבות לתקן את הפגמים בהתנהלותו כחבר קיבוץ, אך הוא נמנע מלנצלן, באופן שהצדיק את הפסקת חברותו.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החליט בית המשפט העליון, בתוקף סמכותו לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא מעורר כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה לרשות ערעור נדחתה אפוא. בנסיבות הענין לא ניתן צו להוצאות.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.



מלחמת הלהקות הסתיימה במאסר

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ב' שגיא, א' הימן וי' טופף) מיום 8.12.2020 בע"פ 45576-12-19, בגדרו נדחה ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' בקר) מימים 3.10.2019 ו-6.11.2019, בהתאמה, בת"פ 34764-02-16

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס - כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור - מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס - Legal-Articles


על פי עובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש, ביום 31.8.2013, הופיע המבקש עם להקתו במועדון. בין המבקש לאדם אחר (להלן: המתלונן) התגלע ויכוח על רקע סדר הופעת הלהקות של השניים באותו ערב. במהלך הויכוח, גידף המבקש את המתלונן ואיים עליו כי "יזיין" אותו ואת אמו. בהמשך הערב, המתין המבקש למתלונן מחוץ למועדון, ולאחר שהמתלונן ולהקתו סיימו את הופעתם, הוסיף לגדף אותו, תוך שצעק לעברו כי יתבע אותו (להלן ביחד: האירוע הראשון).

כעבור יותר משנתיים – כחודשיים עובר ליום 10.2.2016, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה – פנה המבקש לבחורה שהכיר וביקש ממנה שתיצור קשר עם המתלונן דרך רשת הפייסבוק, תמסור לו את מספר הטלפון הנייד שלה, שהוא למעשה מספר טלפון נייד שהיה ברשות המבקש (נוסף על מספרו הרגיל) ותבקש לקיים עמו פגישה על מנת לערוך כתבה עליו ועל להקתו. וכך היה – אותה בחורה נענתה לבקשתו של המבקש, יצרה קשר עם המתלונן ולאחר מספר שיחות שניהלה איתו, מסרה לו את מספר הטלפון הנייד של המבקש. בהמשך, התכתב המבקש עם המתלונן באמצעות מסרונים, תוך שהוא מזדהה כאותה בחורה, במטרה לנסות ולקבוע מועד לפגישה, תוך שהמתלונן סובר כי מדובר בפגישה עם אותה בחורה בעניין הכתבה.

השניים קבעו להיפגש ביום 10.2.2016 בשעה 22:30 בכיכר ברמת גן. המתלונן הגיע למקום המפגש והמתין. בהמשך, הגיע המבקש, כשהוא עוטה על ראשו מסיכה שחורה לבל יזוהו פניו וכוס פלסטיק ובה נוזל הנחזה לאקונומיקה. משהבחין המבקש במתלונן, התקדם לעברו, שפך עליו את הנוזל ופגע בו באזור הצוואר והידיים. המבקש החל לתקוף את המתלונן בפניו במכת אגרוף באמצעות אגרופן ברזל, אשר בו הצטייד מבעוד מועד. בעוד השניים מתגוששים על הרצפה, המשיך המבקש להכות את המתלונן באמצעות האגרופן, עד שעובר אורח נחלץ לעזרתו של המתלונן, סייע לו להשתלט על המבקש והוריד מידיו של המבקש את האגרופן. בכך תם אירוע התקיפה (להלן: האירוע השני). כתוצאה מהאירוע השני נגרמו למתלונן חבלות של ממש בדמות נפיחות באף ומאחורי אוזן שמאל, חתך מעל אפו, שטף דם בעין שמאל, כוויה בדרגה 1 בלחי שמאל, והוא נזקק לטיפול רפואי. כמו כן, הוכתמו בגדיו של המתלונן וצבעם נפגם.

בגין האירוע הראשון, יוחסה למבקש עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ובגין האירוע השני, יוחסו למבקש עבירת החזקת אגרופן או סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק ועבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק.

ביום 7.6.2018, החליט בית משפט השלום לקבל את בקשת המשיבה לתיקון כתב האישום, על דרך של הוספת עבירת חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות של נשיאת נשק קר, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1) לחוק.

ביום 3.10.2019, לאחר ניהול הליך הוכחות, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.

ביחס לעבירת התקיפה והחזקת האגרופן ועבירת הפציעה בנסיבות מחמירות, התבססה ההרשעה על מכלול של ראיות ובהן: עדויות המתלונן ואשתו; עדות הבחורה שמסרה למתלונן את מספר הטלפון הנייד של המבקש, כדי שזה יתאם עם המתלונן פגישה בעודו מתחזה אליה; ראיות פורנזיות מזירת האירוע; עדות עובר האורח שנחלץ לעזרתו של המתלונן; וכן סרטון מצלמת אבטחה אשר תיעד את מרבית האירוע.

אשר לאירוע הראשון ועבירת האיומים, קבע בית המשפט, לאחר התלבטות, כי יש להרשיע את המבקש גם בעבירה זו, שכן "כאשר אני משקיף על האירוע היום, נכון, בדיעבד, ניתן להבין כי האיום לא רק נמסר, אלא נאמר בכוונה גדולה, ובכנות רבה, והנאשם התכוון גם התכוון לכל מילה שאמר, והפעולות שנקט מאוחר יותר – מלמדות על גודל האיום, ועל האותנטיות שלו."

ביום 6.11.2019, ניתן גזר הדין של בית משפט השלום. בהתחשב בעוצמת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים ובנסיבות ביצוע העבירות, לרבות התכנון המוקדם, העמיד בית המשפט את מתחם העונש ההולם על 30-12 חודשי מאסר בפועל. לאחר ששקל את נסיבות חייו האישיות של המבקש ורישומו הפלילי הנקי – עליו שמר מאז הגשת כתב האישום – החליט בית המשפט לגזור את עונשו של המבקש על הרף התחתון של המתחם שקבע והשית עליו מאסר בפועל למשך 12 חודשים, לצד רכיבי ענישה נוספים. זאת, חרף העובדה שהמבקש בחר לנהל את ההליך המשפטי עד תומו ודחיות רבות בו רובצות לפתחו.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי – הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. ביום 8.12.2020, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, על כל חלקיו. בית המשפט המחוזי קבע כי פסק דינו של בית משפט השלום מנומק ומבוסס היטב בחומר הראיות. ביחס להרשעה בעבירת האיומים, קבע בית המשפט כי המלל מקיים את המבחן התוכני לאיום, וכן אישש את הליך ההסקה של יסוד הכוונה של המבקש מתוך האירוע השני. בית המשפט הוסיף ודחה טענה לעניין השפעת נתוניו הנפשיים של המבקש, וקבע כי אלה אינם מצדיקים עריכת חוות דעת פסיכיטארית שנתבקשה בעניינו – כאשר אחת כזו נערכה למבקש בתחילת ההליך המשפטי, ללא שנקבע בה ממצא כלשהו בדבר היעדר כשירותו. לבסוף, אימץ בית המשפט גם את הקביעה לעניין היות החומר הנוזלי ששפך המבקש על המתלונן כאקונומיקה, שכן זו התבססה, מעבר לחוות דעת מומחה, גם על מכלול ראיות נסיבתיות, שכללו את עדויות המתלונן ואשתו אשר העידו כי הריחו ריח חזק של כלור, כווית המתלונן בפניו והכתמים בבגדיו.

אשר לגזר הדין עצמו, ציין בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום הלך כברת דרך משמעותית לקראת המבקש, בהטילו עונש מאסר בתחתית מתחם העונש ההולם, ואין בנמצא נתונים כלשהם המצדיקים התערבות בכך.

לאחר מתן פסק הדין באולם, ביקשו באי-כוחו של המבקש לדחות את מועד ריצוי עונש המאסר ב-30 ימים, לצרכי התארגנות וכן לצורך הגשת בקשת רשות ערעור, אך בקשתם נדחתה.

מכאן בקשת רשות הערעור שהוגשה לעליון. בד בבד עם הגשתה, ביום 29.12.2020, הוגשה גם "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע עונש מאסר", בגדרה נתבקש להורות על שחרורו של המבקש ממאסר עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

בפתח הבקשה מודגש כי "היסוד המרכזי והעיקרי בבקשה זאת נוגע להשפעת מצבו הנפשי של המבקש על ניתוח האירועים." מעבר לכך, כוללת הבקשה שלושה נימוקים מרכזיים.

הנימוק הראשון הוא, כי בית משפט השלום שגה כשקבע "קביעה עובדתית עצמאית ללא כל תימוכין" לפיה הנוזל בו המבקש עשה שימוש במהלך התקיפה הוא אקונומיקה, וזאת בניגוד לחוות דעת המומחה אשר לא הכריעה כך באופן חד-משמעי. לפיכך, כך נטען, העדפת קביעה שיפוטית אשר סותרת חוות דעת מדעית מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. לגוף ההליך דנן, נטען כי בשל כך יש לזכות את המבקש מעבירת ה"פציעה בנסיבות מחמירות... ולכל היותר ניתן להרשיע בעבירת תקיפה הגורמת חבלה"; ולחלופין, נטען כי מסקנה שגויה זו הקרינה באופן ישיר על העונש אשר ראוי להטיל על המבקש.

הנימוק השני, עניינו בטענה כי בית המשפט קמא, בדומה לבית משפט השלום, שגה כאשר קבע כי התקיים במבקש היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים. זאת, מן הטעם שלא התקיים במקרה דנן "עקרון הסימולטניות", או בשמו האחר, "עקרון המזיגה". כפי שנטען בבקשה, עקרון זה דורש קיומה של סימולטניות בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי, "ואולם איש מבין המעורבים, העדים, או הראיות מלמד על כוונה כזאת באותו הערב. במלים פשוטות, איש לא התייחס כלל לדבריו של [המבקש – ג'.ק] כאל דברים בעלי כוונה מאיימת, לא מינה ולא מקצתה". בית משפט השלום, כך נטען, נתפס לכדי שגגה כשקבע שיסוד הכוונה באירוע הראשון נמתח עד ליום האירוע השני ולמעשה, הכיר בהיעדרו של יסוד נפשי בזמן אמת. עוד נטען בהקשר זה, כי פעולות שנעשו לאחר השמעת האיום, כגון פנייה המעידה על כוונה להגשת תביעה משפטית, שוללות את קיומו של היסוד הנפשי הדרוש לעבירת האיומים.

לפי הנימוק השלישי – הוא הנימוק המרכזי לכאורה כאמור בהקדמה לבקשה –נתוניו הנפשיים של המבקש, כעולה מדוחות רפואיים שונים מעברו, מעידים על כישלונו בהכרה במציאות ומצדיקים הפניה לקבלת חוות דעת רפואית מתאימה. אף אם אין בכך כדי לשלול כשירותו לעמוד לדין, יש בכך כדי להקרין על מידת העונש.



לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה על נספחיה, בא הוא לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 5759/20 אזברגה נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (23.8.2020)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה אצטלה עקרונית, הרי שהיא ממוקדת בעניינו הפרטני ואינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לטענות על פי סדר הנימוקים שבבקשה. 

הנימוק הראשון. בניגוד לאמור בבקשה, וכפי שהיטיב לציין בית המשפט קמא, מסקנת בית משפט השלום לפיה הנוזל בו עשה המבקש שימוש הינו אקונומיקה, התבססה על "עדות המתלונן ועדות אשתו, מהן עלה כי המתלונן נכווה בפניו, הדיף כלור, ונוצרו כתמים בהירים במכנסיו ובחולצתו. מדובר בראיות נסיבתיות מובהקות, המחזקות את חוות הדעת, ואלה איפשרו לקבוע, במידת הוודאות הנדרשת, כי עסקינן בהתזת נוזל כגון זה שתואר בכתב אישום...". מדובר בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, ולא מצאתי כל פגם במסקנה זו המצדיק התערבות של בית משפט זה, ב"גלגול שלישי" – התערבות השמורה למקרים חריגים (רע"פ 5080/20 בן דוד נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (27.7.2020)). מעבר לכך, לא ירדתי לסוף דעתם של באי-כוחו של המבקש כי אי-ההוכחה לכאורה של הנוזל כאקונומיה מצדיקה לזכות את המבקש מעבירת הפציעה בנסיבות מחמירות. שכן, בית משפט השלום, בהרשיעו את המבקש בביצוע של עבירת הפציעה בנסיבות מחמירות, קבע מפורשות כי "הנאשם פצע את חברו שלא כדין כשהוא נושא נשק קר, הלוא הוא האגרופן". אם כך, מה לי ולהכרעה כי מדובר באקונומיקה אם לאו?

הנימוק השני. עבירת האיומים היא עבירה התנהגותית. לכן, אין צורך להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו (רע"פ 8736/15 צוברי בר נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (17.1.2018)) – וזאת במענה לנטען בבקשה כי אף אחד מהנוכחים באירוע לא חש מאוים מן הדברים. שנית, בית משפט השלום לא "מתח" את יסוד הכוונה עד למועד האירוע השני כדי לקבוע שמתקיימת הסימולטניות הנדרשת, אלא שהוא קבע כי בזמן אמת, לצד קיום היסוד העובדתי של השמעת האיום, התקיים גם היסוד הנפשי מצד המבקש, וזאת תוך שהוא למד על כוונתו של המבקש בעת האירוע הראשון, מעצם הפעולות שנקט מאוחר יותר.

הנימוק השלישי. למבקש נערכה חוות דעת פסיכיאטרית שמצאה אותו כשיר לעמוד לדין. בהיעדר כל הנמקה עניינית, אין מקום להעמיד לבחינה נוספת שאלה זו כעת, ב"גלגול שלישי" (ראו והשוו: רע"פ 3182/16 ליטן נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (23.5.2016)). כמו כן, יש לדחות את הטענה בדבר היעדר משקל ראוי למכלול הנתונים הנפשיים של המבקש בגזר הדין, שכן בית משפט השלום התחשב בנסיבות חייו האישיות ובמסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו בעת מתן גזר הדין והעמדתו על הרף התחתון של מתחם העונש ההולם.

אשר לגזר הדין בכללותו, לא למותר לציין כי למעט הטענה בשולי הבקשה, לפיה למצער יש במצבו הנפשי של המבקש "על מנת להקרין על מידת העונש", לא נטען דבר ביחס למתחם העונש ההולם שנקבע או כי העונש שהושת על המבקש סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה. לפיכך, לא קיימת כל עילה להתערבות בגזר הדין מצד בית משפט זה ב"גלגול שלישי" (רע"פ 2678/20 רחמים נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (27.4.2020)).

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחתה.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

יום רביעי, 15 ביולי 2020

פיזיותרפיה נגד ספורטתרפיה

בג"צ דחה בימים אלו את עתירת איגוד הפיוזתרפיסטים תוך חיוב בהוצאות. 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

נועם קוריס – רשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 על תביעה ייצוגית

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 

עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום

וואלה!- קבלו נוסחה למיליון הראשון     

העתירה כוונה לביטול החלטת המועצה להשכלה גבוהה (להלן: המל"ג) מיום 29.5.2018, אשר אישרה פתיחת תכנית לימודים לתואר ראשון (B.Sc) בספורטתרפיה (להלן: התכנית), אצל משיבה 7, הקריה האקדמית אונו (להלן: המכללה).

תמצית רקע עובדתי וטיעוני הצדדים

ביוני 2017 הגישה המכללה למל"ג בקשה לפתוח תכנית לימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה. בדיקת הבקשה הוטלה על שני סוקרים, פרופ' חיים פיק (להלן: פרופ' פיק) ופרופ' גדעון מן (להלן ביחד:  הסוקרים). ביום 3.1.2018 התקבלה חוות דעתו הראשונית של פרופ' פיק, אשר סקרה את מכלול ההיבטים האקדמיים והמינהלתיים הנוגעים לתכנית, העלתה הערות ושאלות שונות וביקשה את התייחסות המכללה למספר נושאים, ובכללם באשר להבדלים שבין ספורטתרפיה לבין פיזיותרפיה. בסוף חוות הדעת ציין פרופ' פיק כי הוא רואה בחיוב את פתיחת התכנית. ביום 8.2.2018 התקבלה במל"ג התייחסותה של המכללה להערותיו ולשאלותיו של פרופ' פיק. באשר לטיב ההבדל שבין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הבהירה המכללה כי בעוד שתחום הפיזיותרפיה מתמקד בטיפול בשלבים שלאחר פציעה, דוגמת אבחון, טיפול ושיקום, הרי שספורטתרפיה מתמקדת בעבודה על מגרש הספורט - בניית תכנית למניעת פציעות, מתן טיפול ראשוני לספורטאי הפצוע על המגרש וכן השלמת החלקים האחרונים של שיקום הספורטאי לאחר הטיפול הרפואי והפיזיותרפיסטי על ידי ליוויו במגרש.

ביום 12.2.2018 ביקרו פרופ' פיק ופרופ' מן במכללה, נפגשו עם גורמים בכירים בה ובחנו את תשתיותיה הקיימות. בהמשך לכך, ניתנה ביום 1.3.2018 גם חוות דעתו של פרופ' מן, אשר עבר על מלוא החומר בעניינה של התכנית, בחן תכניות לימוד ממוסדות בארצות זרות והתרשם מביקורו במכללה. פרופ' מן המליץ גם הוא על פתיחת תכנית הלימודים, בשים לב לכך שהתכנית ותשתיותיה הפיזיות של המכללה עמדו כולן בדרישות. בחוות הדעת הוער לתשומת ליבה של המכללה כי נושא התרגול המעשי אינו מודגש כראוי בתכנית; וכן הועלתה שאלת ההבדל בין פיזיותרפיה לספורטתרפיה, תוך שצוין כי קיימת חפיפה מובנית בין העיסוק בשני התחומים.

ביום 22.3.2018 העבירה המכללה התייחסות נוספת להצעות ושאלות הסוקרים והודיעה כי תאמץ את המלצותיהם. בתגובה להערת פרופ' מן בנוגע לנושא התרגול המעשי, הבהירה המכללה כי הלומדים בתכנית ייחשפו לתרגול מעשי במסגרת הלימודים המעשיים בכיתה, סימולציות ותצפיות אקטיביות,  והודיעה כי תגדיל את שעות התרגול המעשי בתואר ב-25%, ל-300 שעות. באשר להערת פרופ' מן לענין החפיפה בין ספורטתרפיה לפיזיותרפיה, הובהר כי אומנם קיימת חפיפה מסוימת, אולם זו מצויה רק בשולי המקצוע, תוך שהובהרו שוב ההבדלים בין שני התחומים.

ביום 28.3.2018 הודיעו הסוקרים, בהמשך לחוות הדעת שניתנו על ידיהם, כי בחנו את התייחסות המכללה להערות והם ממליצים על פתיחת התכנית.

ביום 29.5.2018 קיימה ועדת המשנה לענין מדעים ופארא-רפואה של המל"ג דיון בבקשת המכללה והמליצה לאשר אותה. בהמשך לכך דנה בבקשה גם מליאת המל"ג והחליטה על אישור פתיחת תכנית הלימודים.

ביום 15.1.2019 פנתה העותרת 1 (להלן: העמותה), יחד עם אחרים, למל"ג וטענה כי מינוי הסוקרים לבחינת בקשת המכללה חרג מנוהלי המל"ג - אשר לשיטתה מחייבים הקמת ועדת בדיקה לבחינת הבקשה. כן נטען כי פרופ' פיק אינו בעל מומחיות מתאימה לשמש כסוקר של תכנית ספורטתרפיה, ואף מצוי בניגוד עניינים. בתגובה, נמסר לפונים כי הדברים יובאו לדיון בפני ועדת המשנה, ובהתאם נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא, שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לפנייה, בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל.

ביום 13.8.2019 דנה ועדת המשנה בטענות העמותה והחליטה שלא לבטל את המלצתה בדבר אישור התכנית. ביום 24.9.2019 דנה מליאת המל"ג בפניית העמותה ובהמלצת ועדת המשנה, ולאחר שהובא בפניה מכלול החומר בנושא מצאה אף היא כי אין עילה לביטול החלטת האישור.

באשר לטענה לדמיון התכנית לתכנית לימודי פיזיותרפיה, צוין כי בדברי הסוקרים הובהר שמדובר בתכניות שונות במהותן ובשני תחומים נפרדים, שכן בוגרי התכנית לספורטתרפיה אינם נדרשים בהתאם לחוק לרישוי משרד הבריאות ולכן התכנית איננה כוללת הכשרה מעשית קלינית - כמקובל במקצועות בריאות אחרים. עוד הובהר כי מינוי הסוקרים נעשה בהתאם לנוהל המל"ג, שהתקבל בהחלטתה מאוגוסט 2017,  הקובע מתי יש צורך במינוי סוקרים ומתי במינוי וועדה, וכי לא נפל כל פגם בכשירותו של פרופ' פיק לתפקיד.

טענתם העיקרית של העותרים הינה, כי על אף שהובהר על ידי המל"ג, בדיוניה השונים ובמענה לפניות העותרים, כי תכנית הספורטתרפיה אינה כוללת מרכיב טיפולי, ובשל כך אף אינה נדרשת להתנסות מעשית או הכשרה קלינית, הרי שמפרסומיה הרשמיים של המכללה ניבטת כנטען תמונה שונה. בנוסף, נטען כי עצם השם ספורטתרפיה יוצר חשש מובנה להטעיה כי מדובר בתואר טיפולי. לפיכך, נטען, כי בפרסומיה גורמת המכללה להטעיית הציבור, תוך שהיא מציעה תואר טיפולי שאינו עומד בדרישות חוק הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, התשס"ח-2008 (להלן: חוק הסדרת העיסוק).

עוד נטען, כי לפי נוהלי המל"ג היה מקום לבחון את בקשת המכללה באמצעות מינוי ועדת בדיקה ולא בדרך של מינוי שני סוקרים. לענין זה נטען גם להעדר כשירות מקצועית של פרופ' פיק לשמש כסוקר, וכן לקיומו של ניגוד עניינים בפעילותו של פרופ' פיק כסוקר, וזאת מאחר שד"ר אלה בין, ראש החוג לספורטתרפיה במכללה, מועסקת כמורה מן החוץ בחוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, שפרופ' פיק עומד בראשו. לבסוף נטען לפגיעה בחופש העיסוק של הפיזיותרפיסטים, וכן בזכותם לשוויון, שכן כעת יוכלו ספורטתרפיסטים להעניק טיפול שניתן על ידי פיזיותרפיסטים, מבלי להיות מחויבים בהכשרה מעשית בה מחויבים פיזיותרפיסטים.

בתגובת משיבי המדינה - המל"ג ומשרדי הבריאות והחינוך (להלן: המשיבים) -  נטען כי אין בסיס מבחינה עובדתית לטענה בדבר חפיפה משמעותית בין שני התחומים, וכי מקצוע הספורטתרפיה מהווה כביכול ניסיון לעקוף את דרישות הלימוד וההכשרה של העיסוק בפיזיותרפיה. טענה זו זכתה לבירור ממצה על ידי המל"ג והסוקרים מטעמה, ונמצא כי ספורטתרפיה הוא מקצוע שונה ונפרד המתמקד בתחום הספורט, התנועה ותורת האימון, והוא אינו עוסק בתחומים הנוירולוגיים והשיקומיים המאפיינים פיזיותרפיה. כן צוין כי עיקר עבודת הספורטתרפיסט היא במתנ"סים, קבוצות ספורט, חדרי כושר וכיו"ב, בשונה מהפיזיותרפיסט, שעבודתו מתבצעת בבתי חולים, מרכזי שיקום ובקופות החולים. ואף אם קיימת חפיפה מסוימת, נטען כי היא מצויה בשולי המקצוע בלבד. כן הובהר כי תכניות לימוד בספורטתרפיה אינן דבר חדש, וכי תכניות כאלה קיימות בישראל (למשל במכון וינגייט), כמו בעולם, מזה שנים, ובוגריהן מחזיקים בתעודות  ספורטתרפיסט ועוסקים בתחום.

במישור המשפטי נטען מטעם המשיבים, כי גם אם פתיחת התכנית בספורטתרפיה תשפיע על משלח ידם של הפיזיותרפיסטים, לא נתונה להם זכות מוקנית למניעת תחרות, כשהלכה פסוקה היא כי אין באינטרס של אדם העובד בתחום מקצועי כדי להצדיק הגבלה על אחרים המבקשים לפעול באותו תחום; קל וחומר  לאור קיומם בענייננו של הבדלים בין שני התחומים. כמו כן הובהר כי הוראות חוק הסדרת העיסוק אינן מסדירות את מקצוע הספורטתרפיה ואינן אוסרות על שימוש בתואר ספורטתרפיסט, שימוש הנוהג  בישראל זה שנים לא מעטות. עוד צוין כי בחינה שערך המל"ג בפרסומי המכללה אינה מבססת את טענת העותרים להטעיה בפרסום. 

ואשר לטענה בדבר ניגוד עניינים של פרופ' פיק ובאשר לכשירותו לשמש כסוקר, נטען כי מדובר במומחה בעל שם עולמי, המכהן כראש החוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב, וכי אין בקיומה של ההיכרות האקדמית הנטענת כדי להקים מניעות לתפקיד. ולבסוף, לענין מינוי הסוקרים הובהר כי טענת העותרים נסמכת על נוהל משנת 2015, שאינו עדכני, שהוחלף בנוהל משנת 2017, שאינו מחייב בחינת תכנית לימודים בתחום חדש באמצעות ועדה. 

גם המכללה השיבה בתגובתה בפירוט לטענות שבעתירה, באופן דומה לנטען מטעם המשיבים. המכללה עמדה בתגובתה בפירוט רב על לימודי הספורטתרפיה בישראל ובעולם, תוך שהיא מבהירה מדוע אין זהות בין שני התחומים, כעולה מהשוני בתכני הלימוד ומהתעודות המקצועיות השונות שניתנות לבוגרי התואר. בתוך כך  הובהר כי ספורטתרפיסט מלווה את הספורטאי לפני ואחרי טיפולי פיזיותרפיה, אך אינו מעניק לו טיפול פיזיותרפי. כן מציינת המכללה כי אין באישור התכנית משום חשש להטעיית הציבור, בשים לב לעובדה כי תחום הספורטתרפיה אינו נכלל בחוק הסדרת העיסוק; כי מדובר בתחום הקיים בארץ כבר שנים רבות ולא "הומצא" על ידי המכללה; וכי שמות התעודות אותן מקבלים בוגריו תואמים את המקובל בעולם.

המשיב 9, בית החולים לוינשטיין, קבל על צירופו כמשיב לעתירה, אף שאין לו כל נגיעה לענין, וביקש מחיקתו כמשיב.

בדיון לפנינו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי טיעוניהם שבכתב, כמפורט לעיל. בא כוח העותרים שב והדגיש את החשש לפגיעה בתחום העיסוק של הפיזיותרפיסטים כתוצאה מאישור התכנית. נטען כי לענין זה חטאו המל"ג ומשרד הבריאות לתפקידם באישור התכנית.

באת כוח המשיבים הדגישה כי מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר בחינה מקצועית מקיפה, וכי נקודת המוצא היא חופש עיסוק, ועל המבקש להגבילו הנטל להצביע על העילה החוקית לכך. בא כוח המכללה שב ועמד על האבחנה שבין שני המקצועות, והבהיר כי אף שקיימת חפיפה מסוימת בנושאי הלימוד, אין חפיפה בעיסוק. צוין כי מכון וינגייט מקיים לימודי תעודה לספורטתרפיה כבר למעלה מעשור, וכי במכללה התכנית כבר יצאה לדרך לאחר האישור שניתן בחודש מאי 2018, ובינתיים שני מחזורים כבר החלו בלימודיהם, בשנה האקדמית הקודמת ובשנה הנוכחית, ולקראת תחילת השנה האקדמית הקרובה (2020-21) צפוי להתחיל בלימודיו המחזור השלישי.

בא כוח המשיב 9 שב וקבל על צירופו כמשיב לעתירה.

לאחר עיון במכלול כתבי הטענות מטעם כל הצדדים והחומר הרב שצורף על ידם, ולאחר שבית המשפט העליון שמע באריכות גם את  טיעוני באי כוח הצדדים בעל-פה, לא מצא בית המשפט כי העותרים ביססו כל עילה להתערבותנו בהחלטת המל"ג לאשר את התכנית.

החלטת המל"ג מיום 29.5.2018, בה אושרה למכללה תכנית הלימודים לתואר ראשון בספורטתרפיה, מושא עתירה זו, ניתנה על ידה מכוח סמכותה לפי סעיף 23 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) מהווה בהתאם לחוק את "המוסד הממלכתי לענייני השכלה גבוהה במדינה" (סעיף 3 לחוק), ובידה הפקיד המחוקק את הסמכות ואת שיקול הדעת "להסמיך מוסד מוכר להעניק תואר מוכר" (סעיף 23 לחוק). המל"ג מורכבת בהתאם לחוק מאנשי מקצוע בכירים, שרובם הגדול נמנה על "בעלי מעמד בשדה ההשכלה הגבוהה, שהמליץ עליהם שר החינוך והתרבות לאחר התייעצות עם המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה" (סעיף 4א לחוק).

החלטת המל"ג בענייננו התקבלה, כמפורט לעיל, לאחר הליך בדיקה סדור, ולאחר שהנושא נבחן באופן מקצועי ומעמיק על ידי שני סוקרים מקצועיים מטעם המל"ג, בעלי מעמד מקצועי בכיר, אשר בחנו את הנושא, ערכו ביקור במכללה, דרשו וקיבלו הבהרות לסוגיות שונות שהעלו, והגישו למל"ג את חוות דעתם לפיה יש לאשר את התכנית. בהמשך לכך נבחן הנושא על ידי ועדת משנה של המל"ג וכן על ידי מליאת המל"ג שהחליטו לאשר את התכנית.  בנוסף, משהועלו טענות על ידי העותרים, נערכה במל"ג בדיקה נוספת של הנושא - שכללה בין היתר קבלת התייחסות המכללה לטענות,  בירור עם משרד הבריאות ובדיקת תכניות ספורטתרפיה בחו"ל - שלאחריה שבו ודנו ועדת המשנה ומליאת המל"ג בנושא והוחלט לעמוד על החלטת האישור.

בנסיבות אלה, ונוכח העובדה שמדובר בסוגיה מקצועית, שההכרעה בה נמסרה על ידי המחוקק לסמכותה ולשיקול דעתה המקצועי של המל"ג, לא בנקל ייטה בית המשפט להתערב בהחלטה מעין זו. בית משפט זה חזר ושנה פעמים הרבה כי –

"בית-המשפט המינהלי יבחן בהליך המתקיים בפניו את החלטת הרשות על-פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו שלו... כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים... מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית-המשפט מומחה... אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית-המשפט ייטה אחר החלטה המבכרת פתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית-המשפט להחליף את שיקול-דעתה של הרשות בשיקול-דעתו" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004)).

 

            וכן באותה רוח:

 

"הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטת הרשות המוסמכת שבתחום מומחיותה המקצועית של הרשות אך מן הטעם שישנן חוות דעת מקצועיות סותרות... הלכה זו נובעת ממושכלות היסוד של הביקורת השיפוטית שלפיהן בית משפט זה אינו בא בנעלי הרשות, ובמיוחד כך כשמדובר בהכרעה בסוגיות מקצועיות מובהקות שבהן נהנית הרשות מהידע המקצועי, מהמומחיות ומהניסיון הרלוונטיים לקבלת ההחלטה" (בג"ץ 6269/12 הנהגת ההורים הארצית נ' שר החינוך, פסקה 16 (‏29.4.2015)).

וראו עוד לענין זה מבין רבים: בג"ץ 5263/16 נשר - מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג"ץ 6271/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (‏26.11.2012); בג"ץ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פסקה 10 (2006); בג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך, פ"ד נ(3) 2, 20 (1996); בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 271-270 (2002); בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח נ' נ' שר האוצר, פ''ד מח(5) 441, 486 (1994); בג"ץ 13/80 "נון" תעשיות שימורים בע"מ נ' משרד הבריאות, פ"ד לד(2) 693, 696-695 (1980); בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, פ"ד לד(3) 706, 713 (1980).

עיון בטענות העותרים אל מול הסברי המשיבים אינו מעלה כל פגם בהחלטה או בהליך קבלתה אשר עשוי להצדיק את התערבותנו. המשיבים, כמו גם המכללה, עמדו על ההבדלים שבין פיזיותרפיה לבין ספורטתרפיה, ואף אם אכן קיימים תחומי השקה בין שני תחומי העיסוק כנטען, אין בכך כדי לפגום בהחלטה שנתקבלה. שטחי חפיפה ותחומי השקה בין מקצועות, בעיקר באותו תחום במובן הרחב (כגון בתחומי מקצועות הרפואה והבריאות), אינם תופעה חריגה, ובהעדר קביעה לפי סעיף 5 לחוק הסדרת העיסוק של פעולות שיוחדו בחוק רק לבעל תעודה במקצוע הפיזיותרפיה, אין בחפיפה הנטענת משום פעולה בניגוד לחוק.

אין גם ממש בטענה לפגיעה בחופש העיסוק של העותרים. בצדק נטען מטעם המשיבים כי למעשה העותרים הם המבקשים למנוע או להגביל את חופש העיסוק של זולתם. כאמור, אף אם קיימת חפיפה מסוימת, לעותרים לא נתונה זכות למניעת תחרות, ובמיוחד משהובהר שמדובר בתחומי פעילות שונים בעיקרם.

לבסוף, בית המשפט לא מצא גם ממש בטענה בדבר ניגוד עניינים כביכול של פרופ' פיק, מהטעמים שצוינו על ידי המשיבים, כמפורט לעיל.

על כל אלה יש להוסיף כי כעולה מסקירת ההליכים לעיל, העתירה הוגשה בשיהוי. החלטת המל"ג לאשר את תכנית הלימודים בספורטתרפיה במכללה התקבלה ביום 29.5.2018. רק כעבור כשבעה וחצי חודשים פנו העותרים למל"ג בענין זה, וגם לאחר קבלת ההחלטה הנוספת השתהו העותרים כחודשיים וחצי לפני שהגישו את העתירה. בנסיבות אלה אנו עומדים למעשה אל מול "מעשה עשוי", שכן, כפי שצוין על ידי בא כוח המכללה, התכנית כבר יצאה לדרך לפני כשנתיים, וכבר לומדים בה שני מחזורים, ומחזור שלישי צפוי להתחיל בשנת הלימודים האקדמית הקרובה.

אשר על אלה קבע בית המשפט העליון שיש לדחות את העתירה.

עוד נקבע, כי העותרים יישאו בהוצאות המשיבים 6-1 בסך כולל של 15,000 ₪, ובסכום הוצאות זהה לטובת המשיבה 7. כן יישאו העותרים בהוצאות המשיב 9, אשר צירופו כמשיב לא נדרש, בסך 7,500 ₪.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום שני, 13 באפריל 2020

הקורונה אינה סיבה להתערבות בג"צ

בג"צ דחה על הסף עתירה שהוגשה בפניו בטענה שלאור מגפת הקורונה לא ניתן לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20 
עו"ד נועם קוריס - כותב בישראל היום
עניינה של עתירה זו שהוגשה בימים אלו בבקשה לבטל את החלטת בית הדין לביקורת משמורת מיום 18.3.2020, ולהורות על שחרורו ממשמורת של העותר 1. בפתח הבקשה ציינו העותרים, כי על אף שדרך ההשגה על החלטות בית הדין לביקורת משמורת היא בערעור לבית משפט לעניינים מנהליים, נבצר מהם לילך בנתיב זה, נוכח החלת תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א-1991 (להלן: התקנות). לטענתם, ערעורים על החלטות בית הדין לביקורת משמורת אינם באים בגדר העניינים המנויים בסעיף 3(א) לתקנות, או בהודעת מנהל בתי המשפט מיום 15.3.2020, ועל כן לא ניתן לדון בהם בעת תחולת התקנות. לפיכך מבקשים העותרים, כי בית משפט זה יפעיל את סמכותו השיוריות כבית דין גבוה לצדק, מכוח סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה.
בכ"צ לא מצא לנכון להעתר לבקשה. על-פי סעיף 3(ד) לתקנות "על אף האמור בתקנת משנה (א)(1) עד (5), רשאי נשיא בית משפט, מטעמים שיירשמו, לקבוע כי הליך מסויים הנמנה עם הענינים המפורטים בתקנת משנה (א)(1) עד (5) לא יידון, או שהליך מסויים שאינו נמנה עמהם – יידון". ראו גם דברים מפורשים בעניין זה, שכתב מנהל בתי המשפט בסיפא להודעתו מיום 15.3.2020 (נספח ב' לעתירה). זו הדרך שהעותרים יכולים לנקוט בה, בצוק העיתים, ואין הצדקה לכך שבית משפט זה ידרש אל העניין.
בג"צ הדגיש, שבהפניית העותרים לדרך הדיונית הפתוחה בפניהם, אין משום נקיטת עמדה מצידו לגוף העניין.
העתירה נדחתה אפוא על הסף.
עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
 

יום שישי, 10 באפריל 2020

250 ש"ח במתנה לעסקים לאור הקורונה

250 ₪ במתנה לעסקים לאור הקורונה
אם העסק שלך כבר פועל באינטרנט ואם זו תקופת הקורונה שהעבירה את העסק שלך לדיגיטל, כבר ברור שרבות מהעסקאות והרכישות שכולנו מבצעים עברו לזירת האון ליין, הרבה פעמים באמצעות אתר האינטרנט, עמוד הפייסבוק או האפליקציה של העסק ולעיתים כאשר אנחנו מנהלים אתר אינטרנט או בלוג אנו כלל לא מודעים להשלכות האפשריות מבחינה חוקית, ויוצא שבכל יום מגיעים אל בתי המשפט סכסוכים שמקורם באינטרנט. עובדה היא, כי רוב בעלי האתרים, או הגולשים, המוצאים עצמם בבית המשפט עקב פעולות בעולם הוירטואלי לא היו מודעים כלל בשעת המעשה, כי עשו דבר מה, לא כשורה.
אתר תקנון נותן לכם בצורה יעילה וחסכונית רישיון לשימוש בנוסח של תנאי שימוש ובמדיניות לפרטיות המתאימים לאתר האינטרנט, האפליקציה או עמוד הפייסבוק שלכם.
לקבלת ההטבה של חודשיים מתנה, אנא הקישו את המילה קורונה בשדה הפרטים הנוספים.
הפעלת אתר או עמוד, ללא פרסום של כללים ברורים על המותר ואסור בזמן השימוש בו, צריכים להדיר שינה מבעלי אתרים שכן תביעות וטענות עלולות לבוא במפתיע, עקב ההתפתחות המהירה.
הגולש הסביר, אינו יכול לשלוט בביצוע העסקה, כאשר הוא מוסר את פרטי כרטיס האשראי שלו באמצעות האינטרנט, ועד אשר לא קיבל את המוצר שרכש לביתו, אינו יודע בוודאות האם אכן שפר מזלו, ומפעילי אתר האינטרנט אכן יעמדו בציפיותיו.
איך מפזרים את עננת אי הוודאות ?
פתרון מוצלח במיוחד, להסדרת התנאים בכל עסקה או התקשרות, הוא הסכם.
בחינת בתי המשפט את האינטראקציה של הגולשים באינטרנט, יכולה להיות כאינטראקציה בין צדדים להסכם. 
הסכם קבוע בין צדדים מרובים ומשתנים, יקרא בדרך כלל בחוקי מדינת ישראל, תקנון.
מהו תקנון ?
תקנון הוא אוסף של כללים ותנאים, במדינת ישראל נקבעו מספר תקנונים כחלק מהחוק, כאשר  נוסח התקנונים בחוק נחשב כהסכם בין הצדדים הרלוונטיים.
בחוק החברות, כמו גם בחוק הבתים המשותפים, צירף המחוקק תקנון מצוי, אשר כל עוד לא החליטו הצדדים הקשורים אחרת, יחשב התקנון  המצוי כהסכם מחייב בין הצדדים.
מהו תקנון אתר אינטרנט ?  

תקנון לאתר אינטרנט נחשב כהסכם מחייב בין מפעילי אתר האינטרנט לבין הגולשים באתר האינטרנט, באמצעות תקנון לאתר האינטרנט, שהנו הסכם מחייב עם הגולשים, יכול מחד בעל האתר לחייב את הגולשים לגלוש באתר רק ככל שיעמדו בתנאים שבתקנון ומאידך  יכולים  הגולשים לדעת את התנאים, טרם יבצעו פעולות באתר.

מי צריך תקנון לאתר האינטרנט ?  

העדר תקנון לאתר גורם לעוול לגולשים וגם לסיכונים רבים למפעיל האתר אשר יכולים להימנע באמצעות התקנון.
מטרת התקנון להמעיט ככל הניתן החשיפה להפרות סעיפי חוק באתר האינטרנט, ובין היתר לפי: חוק הגנת הצרכן, חוק זכויות יוצרים, חוק עוולות מסחריות, חוק החוזים, חוק איסור לשון הרע, חוק עשיית עושר ולא במשפט, חוק הגנת הפרטיות, פקודת הנזיקין ועוד רשימת חוקים ודינים נוספים.
כך למשל, קיבלו בתי המשפט את עמדתו של בעל אתר אינטרנט, כי האמור בתקנון אתר האינטרנט שלו מחייב את הגולשים, למשל בכל הקשור לעסקת רכישה של מחשב כף יד, באמצעות האתר.
עלול להיות מפתה, לנסות להעתיק תקנון מאתר קיים או לחבר תקנון טלאים טלאים ממספר אתרים, אך סביר להניח, שבהעתקת תקנון או טלאי טלאים של תקנונים מאתרים אחרים, יהווה הפרה של זכויות יוצרים בתקנון או בתקנונים המועתקים, ועלול להוביל לתביעה במאות אלפי שקלים], בגין העתקה לא מורשית של תקנון או טלאי תקנונים.
תקנון אתרי האינטרנט של ישראל מעניק רישיונות שימוש בתקנוני אינטרנט לאתרי אינטרנט בישראל, רישיונות השימוש בתקנונים הנם רישיונות הדומים מאוד במהותם לרישיונות השימוש המוכרים בתוכנה, למשל רישיון השימוש שמעניקה מייקרוסופט לשימוש בתוכנת הוינדוס (חלונות).
היתרון הגדול בהענקת רישיונות לשימוש בתקנון, להבדיל למשל, מניסוח תקנון על ידי עורך דין והעלאתו לאתר כמות שהוא, הוא ההתעדכנות המתמדת של התקנון המצוי על שרתי תקנון אתרי האינטרנט של ישראל, על ידי עורכי הדין, מומחי משפט האינטרנט, המעודכנים כל העת בהתפתחויות המשפט בישראל והמתאימים כל העת את לשון התקנון  המחייב של אתרי האינטרנט בישראל, להתפתחות המשפט המהירה בישראל ולשינויים בחוקי המדינה.
תקנון טוב ומתעדכן, יסייע לבעל אתר במגוון רחב מאוד של תחומים, כך למשל תקנון טוב יגן בצורה טובה יותר על בעל האתר בכל הקשור לזכויות יוצרים  לגבי תכנים באתר, התקנון יכול להסיר מבעל האתר אחריות במקרה של הפרת חוק איסור לשון הרע ראה א 37692/03 (ת"א) יצחק סודרי ואח' נ' ארנון שטלריד, התקנון יכול להסיר אחריות במקרים הנוגעים לחוק הגנת צרכן  וגם לפקודת הנזיקין, חוק עשיית עושר ולא במשפט, חוק העוולות המסחריות ועוד.
אז לפני שאתם נחשפים לתביעות, מוצאים את עצמכם בבתי המשפט וממשיכים להתבלבל (כמו כולנו) על מה זה בכלל אינטרנט, כדאי שתגנו על עצמכם ועל אתר האינטרנט שלכם.
מדיניות הפרטיות
בישראל נקבעו לפני זמן לא רב גם דברי חקיקה בעניין מדיניות הפרטיות וחשיפת מדיניות הפרטיות על ידי אתרי אינטרנט, ואלו נקבעו בתקנות החדשות בחוק הגנת הפרטיות המחייבות בין היתר לפרסם מדיניות פרטיות בקשר עם מאגרי מידע שנשמרים, שימו לב שהמועצה להגנת פרטיות מעודדת אתרי אינטרנט לפרסם מדיניות פרטיות פשוטה, מנוסחת בשפה ידידותית, שתבהיר לגולשים מהם נוהגי האתר בתחום איסוף המידע האישי והשימוש בו.

למרות שפעמים רבות יכול מסמך גנרי לענות על דרישות תקנות חוק הגנת הפרטיות, כדאי לשים לב שלא תמיד יכולה להופיע מדיניות פרטיות כמסמך שנוסח בצורה אחידה. כפי שמציע אתר תקנון בקטגוריית מדיניות פרטיות, לעיתים דרישת מסמך מדיניות הפרטיות ותנאיו הוא נגזרת מנהגיו ופעילותו הפרטניים של כל אתר ואתר. על מסמך מדיניות הפרטיות לשקף בצורה מדוייקת ושלמה את הפעילות. במידה שחל שינוי בצורת ההתנהלות הנהוגה באתר, על המדיניות לשקפו במועד תחילתו.
בין הנקודות שמסמך מדיניות פרטיות צריך להתייחס אליהן –
  • זהות הגוף המפעיל את האתר, מענו ודרכי ההתקשרות עימו;
  • איזה מידע אוסף האתר אודות המשתמש, תוך אבחנה בין מידע שנאסף בידיעת המשתמש מראש (לדוגמה: טפסים מקוונים המשתמש נדרש למלא) לבין מידע שנאסף כחלק מתהליך הגלישה באתר (כדוגמת כתובת IP שממנה מגיע הגולש, דפים שהוא צופה בהם וכיו"ב);
  • האם המידע מזהה אישית את הגולש;
  • כיצד יישמר המידע הנאסף;
  • האם חלה על המשתמש חובה חוקית למסור את המידע או שמסירתו מותלית ברצונו;
  • מה השימוש שייעשה במידע;
  • האם המידע יימסר לצדדים שלישיים, ואם כן – לאילו צדדים שלישיים ובאילו נסיבות;
  • האם האתר מפעיל אמצעים העלולים לשמש להתחקות אחר גולשיו, כדוגמת Cookies או Web Beakons.
  • במידה שמופעלים אמצעים כדוגמת Cookies – מהם אמצעים אלה, לאיזה מטרה הם משמשים, האם הגולש יכול לנטרל אותם ומה תהיה תוצאת הניטרול;
  • האם האתר מתיר לצדדים שלישיים – כדוגמת מפרסמים או חברות לניהול פרסום המשלבות 'באנרים' באתר - להתחקות אחר משתמשי האתר. אם כן, באילו אמצעים מתבצעת התחקות זו, לאיזו מטרה, מהו המידע האישי שהיא חושפת אודות הגולש וכיצד ניתן להמנע ממסירתו;
  • איזה צעדים נוקט האתר לאבטחת המידע הנאסף ומה מידת הבטחון שהם מעניקים לגולש;
  • הודעה בדבר זכותו של הגולש לעיין במידע ולתקנו או למוחקו, כאמור בהוראות חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981;
  • הבהרה האם מדיניות הפרטיות תתוקן מעת לעת, מה תהיה תחולת התיקון והיכן וכיצד יפורסם.
לא מיותר לציין, כי בהתאם לפרסומים, המועצה להגנת פרטיות בישראל סבורה עוד כי –
  • הצבת 'רוגלות' (Spywares) לסוגיהן במחשב המשתמש היא עבירה פלילית לכאורה אם לא קיבלה הסכמה מפורשת ומודעת של המשתמש. לעניין זה הסכמה מודעת פירושה חתימת הלקוח על טופס משוב חיובי וברור.
  • בכל מקום שהמידע הנאסף אודות הגולש הוא מידע המזהה או עלול לזהותו אישית, אין להסתפק במדיניות פרטיות אלא לקבל הסכמה מפורשת של הגולש לאיסוף המידע. בפרט יש להקפיד בכך בעת שהמידע הנאסף מיועד להעברה לצדדים שלישיים או בעת שאתר האינטרנט מתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על גולשיו (לדוגמה: בעת שחברות המנהלות את הפירסום באתר מורשות להציב Cookies במחשב המשתמש באמצעות ה'באנרים' שהן מציגות בפניו);
  • המועצה קוראת שלא להשתמש באמצעים המנטרים את פעילות הגולש באתר, כדוגמת Cookies, אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לתפקוד תקין כאמור ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר. במקרה כזה ממליצה המועצה להימנע ככל הניתן משימוש ב- Cookies קבועים ולהסתפק ב- Session Cookies בלבד, שיפקעו עם סגירת הדפדפן. בכל מקרה קוראת המועצה שלא לאחסן ב- Cookie מידע אישי בכלל, ובלתי מוצפן בפרט, כדוגמת כתובות דואר אלקטרוני;
  • המועצה קוראת שלא להתיר לצדדים שלישיים לאסוף מידע על פעילות גולש באתר אלא אם הדבר נחוץ לתפקודו התקין של אתר האינטרנט, רק במידה הנחוצה לכך ורק אם לא נמצא אמצעי אחר שפגיעתו בפרטיות קטנה יותר;
נוסח לדוגמה של מדיניות פרטיות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק דיני אינטרנט, פרטיות ובייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון
עו"ד נועם קוריס כותב בערוץ 20