עורכי דין ומגשרים

יום שישי, 26 בנובמבר 2021

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שהוגשה בפניו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 7517/17 מיום 11.11.2018, שניתן על ידי השופטים נ' הנדלד' ברק-ארז וג' קרא.

העותר תבע את המשיבים בגין הפרת זכות יוצרים במחזה. העותר טען כי המשיבה 2 העלתה מחזה מאת המשיב 1, והמחזה הועתק ממחזה שחיבר העותר. בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו (כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי) דחה ביום 1.1.2017 את התביעה. נקבע כי גם אם קיים דמיון בין המחזות במוטיבים מסוימים, יש ביניהם הבדלים ניכרים בסגנון, בדמויות ובדיאלוגים המכוננים. משכך נקבע שהמחזה של המשיב 1 הוא יצירה נפרדת שאינה מפירה את זכויות העותר. בית המשפט המחוזי קיבל תביעה שכנגד שהגיש המשיב 1 נגד העותר בגין לשון הרע שפרסם כשהביא את טענותיו לפני גורמים שונים במשיבה 2.

העותר ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, והמשיב 1 הגיש ערעור שכנגד. ביום 11.11.2018 נדחה הערעור בעניין הפרת זכות יוצרים. בית המשפט הזכיר כי דיני זכויות יוצרים אינם מגינים על רעיונות, אלא על אופן הביטוי של הרעיון. עוד צוין כי ההבחנה בין רעיון לביטוי אינה חדה, אך במקרים מסוימים – כמו המקרה שלנו – אין "דמיון מעשי בין שתי יצירות", ולכל היותר יש ביניהן "קרבה רעיונית מסוימת". לשלמות התמונה יוער כי בית המשפט קיבל את ערעור העותר באשר לתביעת לשון הרע ודחה את הערעור שכנגד של המשיב 1.

מכאן הבקשה כעת. העותר טוען כי קביעות בית המשפט העליון בדבר הפרת זכות היוצרים סותרות הלכה שנפסקה בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, 829 (1970) (להלן: עניין אלמגור) ושאושרה בע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט, פ"ד לו(2) 813, 820 (1982). נטען כי בעניין אלמגור נקבע סייג לכלל שזכות יוצרים אינה חלה על רעיון כשלעצמו: זכות יוצרים תחול על צירוף רעיונות בעלילה שמצא ביטוי מוחשי ביצירה. העותר טוען כי פסק הדין של בית המשפט העליון אזכר את הכלל שנקבע בעניין אלמגור בלי הסייג, ומשכך סטה מההלכה הפסוקה. עוד נטען כי הפסיקה בשאלה זו בערכאות הנמוכות אינה אחידה.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה הוא הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בקשה לקיים דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, תתקבל רק מקום שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה. על ההלכה להיות גלויה על פני פסק הדין, ברורה ומפורשת (דנ"א 790/06ענבר נ' יעקב (15.3.2006); דנ"א 3310/18 פלוני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים, פסקה 4 (5.8.2018)). בפסק הדין מושא העתירה לא קבע בית המשפט העליון הלכה בדבר ביטול הסייג שהעותר טוען לו, והוא לא ביקש לקבוע הלכה בעניין זה. הקביעה שהמחזה של המשיב אינו מפר את זכות היוצרים של העותר נשענה על היעדר דמיון מעשי בין ביטויי הרעיונות הקרובים במחזות, וצוין כי הקרבה הרעיונית היא לכל היותר "מסוימת". מסקנה זו נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. משכך, אין הצדקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 4140/18 אבו חסן נ' מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין חיפה, פסקה 4 (4.7.2018)).

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 




קיבל רכב על חשבון שכר הטרחה ויושעה לחודשיים

נגד המבקש שהנו עו"ד במחוז הדרום הוגש כתב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז דרום (להלן: בית הדין המשמעתי המחוזי), המייחס לו עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, פגיעה בכבוד המקצוע, וקבלת שכר טרחה שלא בכסף. על פי הנטען בכתב הקובלנה, בחודש פברואר בשנת 2009, חתם המבקש אשר ייצג את המתלוננים – אישה וגבר (להלן: המתלוננים, המתלוננת) – בהליכים שונים, על הסכם שכר טרחה עם המתלוננת, אשר במסגרתו התחייבה האחרונה להעביר את הרכב שבבעלותה למבקש, לצורך מכירתו והעברת התמורה שתתקבל למבקש כשכר טרחתו. עוד נטען כי לאחר שהמבקש קיבל את הרכב לרשותו, הוא עשה בו שימוש בעצמו או על ידי אחרים, תוך שהוא עובר עבירות תנועה וחנייה, וכי למרות שנדרש לעשות זאת – הוא לא שילם את הקנסות ואת החובות שהוטלו בגין העבירות שעבר, וסירב להחזיר את הרכב למתלוננים.

ועוד כמה מאמרים :

בית המשפט העליון הכריע לאחרונה בבקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם) מיום 21.10.2018 בעב"י 63188-02-18, אשר קיבל בחלקו ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 10.1.2018 בבד"א 48/17, אשר דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי מיום 14.7.2016 ומיום 22.1.2017 בהתאמה, בבד"מ 26/13. לצד בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע ובקשות נוספות.

ביום 14.7.2016 הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה. בהכרעת דינו, קבע בין היתר בית הדין המחוזי כי יש לתת אמון מלא בעדות המתלוננים לפיה הרכב היה בבעלות המבקש ובשימושו, וכי בכך עבר המבקש על כלל 9(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, האוסר על עורך דין לקבל שכר טרחה בעד עבודתו המקצועית אלא בכסף. כן נקבע כי גם אם בשלב הראשון הייתה הסכמה כי המבקש ישמש מעין שלוח לצורך מכירת הרכב, הרי שנוכח התקופה הממושכת בה הרכב הוחזק אצל המבקש, כשהוא מודע לשעבוד שרובץ עליו ומונע את מכירתו, נשללת טענתו לפיה הוא קיבל את הרכב לצורך מכירתו. כן נקבע כי התנהלותו של המבקש ביחסיו עם המתלוננים, מבססת עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע ערכית הדין, וכן פגיעה בכבוד המקצוע. כמו כן, הוער כי בית הדין המחוזי ראה בחומרה יתרה את התעלמות המבקש מפסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 1.7.2013 אשר חייב אותו להשיב את הרכב לאלתר לידי בא-כוח המתלוננים (להלן: פסק דינו של בית משפט השלום). 

ביום 22.1.2017 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש השעיה בפועל לתקופה של 3 חודשים, השעיה מותנת, וכן הוצאות לטובת לשכת עורכי הדין. מחד גיסא, ניתן משקל בגזר הדין בין היתר לחומרת העבירות, לעברו המשמעתי של המבקש ולכך שאין עסקינן במעידה חד פעמית של המבקש; ומאידך גיסא, ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של המבקש, לכך שהעבירות בוצעו לפני זמן רב בעת שעברו המשמעתי של המבקש היה נקי, ולנסיבות ביצוע העבירות. 

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין המשמעתי הארצי).

בית הדין המשמעתי הארצי דחה פה אחד את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, ודחה ברוב דעות את ערעורו של המבקש על גזר הדין. לגבי הכרעת הדין, נקבע כי היא נומקה היטב תוך ניתוח הראיות שבאו בפני בית הדין המשמעתי המחוזי ותוך התייחסות יסודית לכלל הטענות שנטענו. לפיכך, נקבע כי אין עסקינן באחד מן המקרים החריגים בהם עשויה לקום הצדקה להתערבות בממצאים עובדתיים. לגבי גזר הדין, נקבע בין היתר כי העונש שהוטל על המבקש אינו מופרז בנסיבות העניין ובמיוחד לנוכח התנהלותו של המבקש לאורך זמן, אשר התבטאה בהתעלמותו מפסק דינו של בית משפט השלום ובהתנערותו לתקופה ממושכת מחיובי הקנסות שריחפו מעל ראשה של המתלוננת. יוער כי דעת המיעוט סברה כי יש מקום להמיר את עונש ההשעיה בפועל בהחמרה של העונש המותנה, וזאת בין היתר לנוכח התנהלותם של המתלוננים אשר אינה נקיה מספקות, לנוכח נסיבותיו האישיות של המבקש, לנוכח חלוף הזמן מיום תחילת ביצוע העבירות, וכן לנוכח העובדה כי המקרה הנוכחי קדם מבחינה כרונולוגית לעבירות האחרות שבהן הורשע המבקש.

המבקש ערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, וקיבל בחלקו את ערעורו של המבקש על גזר הדין. לגבי הכרעת הדין, נקבע בין היתר כי אין בידי המבקש טענה של ממש העשויה להצדיק התערבות בעבירות בהן הורשע. לגבי גזר הדין, נקבע בין היתר כי יש מקום למיתון מסוים בעונשו של המבקש, הואיל וגזר הדין שניתן בבית הדין המשמעתי המחוזי התבסס, כעניין שאינו צדדי, על נושא אי ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום על ידי המבקש, החורג מן הנטען בכתב הקובלנה, בעוד שקיים ספק האם ניתנה למבקש הזדמנות הולמת להתגונן מפני טענה זו. אי לכך, נקבע כי יש להפחית מעונש ההשעיה בפועל שהושת על המבקש, כך שהוא יועמד על תקופה של 2 חודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שהוגשה לעליון, בה בין היתר שב וטוען המבקש נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי, ונגד חומרת העונש שהוטל עליו.

לאחר העיון בבקשה הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, בקשות רשות ערעור הנוגעות להליכים משמעתיים של לשכת עורכי הדין מגיעות לבית משפט זה לאחר שנבחנו לפני שלוש ערכאות ("גלגול רביעי"). בהתאם, רשות ערעור במקרים מעין אלה ניתנת במשורה, בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת חניון חיפה הידועה, כדבריו של השופט רובינשטיין בבר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009). בענייננו, ברי כי לא מתעוררת כל שאלה כאמור ומכאן שדין הבקשה להידחות לפי החלטת בית המשפט העליון כאמור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 


האימא השאירה הדירה בצוואה רק לשתי בנותיה וערעורו של האח נדחה

 בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור שהוגש בפניו

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

בקשת רשות ערעור נסובה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.8.2018 (רמ"ש 66153-07-18, השופט ח' שרעבי). בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור על שלוש החלטות שניתנו בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה מיום 25.6.2018, מיום 11.7.2018 ומיום 26.7.2018 בשלושה תיקים שאוחדו (תמ"ש 58676-02-17, השופטת ר' באום).

רקע והליכים קודמים

מקורה של הבקשה בסכסוך ירושה בין אחים. אבי המשפחה המנוח בנה עוד בחייו בית על חלקה בכפר מזרעה (להלן: המבנה ו-הכפר), שבהמשך שופץ וחולק לחמש יחידות דיור. יחידת הדיור שבה גר המבקש, בנו של המנוח, מתפרסת על שתי קומות של המבנה, וכוללת גם סלון ומטבח שהיו בשימושם של ההורים המנוחים (להלן: החלל המשותף). האב נפטר עוד בשנת 2006, מבלי שהותיר אחריו צוואה, ואילו האם (להלן: המנוחה) נפטרה בשנת 2016, והותירה צוואה מאותה שנה שבה ציוותה את יחידת הדיור שבה התגוררה – ובכלל זאת את החלל המשותף – למשיבות, בנותיה (להלן: הדירה).

למען שלמות התמונה, יצוין כי בני משפחתם של הצדדים מחזיקים בכפר במבנים שהקימו לאורך השנים, אך הבעלות על הקרקעות שעליהן המבנים ממוקמים אינה רשומה במסודר. לפיכך, הם מנהלים כיום בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה להסדרת הבעלות האמורה כך שכל אחד מבני המשפחה יהיה בעליו של המקרקעין בו תפס חזקה, בכפוף להוראות בדבר תשלומי איזון (ת"א 54183-03-15).

ביום 27.2.2017 הגישו המשיבות לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למתן צו שימנע מהמבקש להיכנס לדירה, הכוללת כאמור את החלל המשותף. בהמשך לכך, הגישה המשיבה 3 לרשם לענייני ירושה בקשה לקיים את צוואת המנוחה. המבקש הגיש מצדו התנגדות לקיום הצוואה, כך שהתיק הועבר לבית המשפט לענייני משפחה והדיון בשלושת התיקים שפורטו לעיל אוחד לבקשתו.  

בהמשך לאמור, נתן בית המשפט לענייני משפחה שלוש החלטות אשר בהן עוסקת הבקשה דנן:

בהחלטתו הראשונה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי תחילה יש להכריע בשאלת תקפותה של הצוואה ורק לאחר מכן בבקשה לצו מניעה. ביום 10.7.2018 המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שכוונה גם למתן הוראה לפיה תיראה התביעה למתן צו מניעה "כעתירה להצהרה לפיה המנוחה הייתה בעלת הזכויות בנכס נשוא (כך במקור – ד' ב' א') הצוואה". בכך כיוון המבקש לבסס טענתו שהמנוחה ציוותה להוריש דירה שאינה רשומה בבעלותה.

בהחלטתו השנייה דחה בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה לעיון חוזר, בקבעו כי סדר הדיון שנקבע יתרום להבהרת המצב. בית המשפט לענייני משפחה אף ציין כי אין בכוונתו להיעתר לבקשתו השנייה של המבקש. בהקשר זה, צוין כי המבקש שותף לתביעה שנסבה על הסדרת הזכויות בדירה על שם בני המשפחה, ומטעם זה הוצע לו לשקול "האם הוא מבקש להוסיף ולטעון במסגרת ההליך טענות סותרות אשר עלולות לפגום בטענות המועלות בפני בית המשפט המחוזי".     

בהחלטתו השלישית הורה בית המשפט לענייני משפחה למבקש להגיש תצהיר מתוקן עד ליום 6.9.2018, בציינו כי המבקש פעל בניגוד להחלטותיו הקודמות והגיש תצהיר הכולל התייחסויות לצו המניעה. במהלך פרק זמן זה, נתן בית המשפט לענייני משפחה למבקש הזדמנות נוספת להגיש בקשה למינוי מומחה לבחינת טענתו להעדר כשירותה של המנוחה כמצווה בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בעניינן של שלוש ההחלטות, ובה טען בין השאר כי בית המשפט לענייני משפחה התעלם מהקשר בין שלושת התיקים המתנהלים בינו לבין המשיבות, וחסם אותו מפני העלאת טענות הרלוונטיות לשאלת תוקף הצוואה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי לא שוכנע שייגרם נזק למבקש או שייפגעו זכויותיו אם טענותיו יידונו במסגרת הערעור על פסק הדין שיינתן. בית המשפט המחוזי ציין כי יש היגיון בדיון בתוקף הצוואה לפני הדיון בהיקף העיזבון, בשל השלכת הדברים על ההצדקה להוצאת צו מניעה. כמו כן, נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה לא חסם בפני המבקש האפשרות להעלות את טענותיו השונות, ואף ניתנה לו הזדמנות חוזרת להגיש בקשה למינוי מומחה לבחינת כשרות המנוחה.

בקשת רשות הערעור

הבקשה האחרונה מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקש, טרם נדונה בבית משפט זה השאלה אם ניתן לטעון כבר בהליך התנגדות לקיום צוואה כי המצווה ציווה רכוש לא לו, וכן טענות שעניינן אי-חוקיות, אי-מוסריות או העדר אפשרות לבצע את הצוואה. בנוסף, מדגיש המבקש כי הדירה אינה רשומה כעת על שמו או על שם המשיבות. על כן, כך נטען, דחיית הדיון בעניינה עלולה להעמידו במצב שבו כבר הועברו הזכויות בה לצדדים שלישיים.

לאחר שבית המשפט בחן את טענותיו של המבקש הגיע בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, ברגיל אין להיעתר לבקשות רשות ערעור על החלטות של הערכאה הדיונית הנוגעות לסדרי דין ולדרך ניהול ההליך. התערבות בהחלטות מעין אלו שמורה למקרים חריגים (רע"א 4764/07 נשיא נ' נשיא, פסקה 9 (20.1.2008); בע"ם 7683/11 פלונית נ' פלונית, פסקה 4 (17.7.2012)). המקרה שהוצג אינו נמנה על מקרים אלו. בית המשפט העליון לא השתכנע כי ייגרם למבקש עיוות דין, או כי תיפגע זכותו להעלות את טענותיו – במועדים ובהליכים שהתווה לכך בית המשפט לענייני משפחה (ראו והשוו: בע"ם 2596/17 ‏פלונית נ' פלונית, פסקה 10 (5.4.2017)). למותר לציין כי המבקש אף יוכל לערער על ההכרעות הסופיות בהליכים המתנהלים בעניינו.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.



יום שלישי, 16 בנובמבר 2021

רוצח הנערה יישאר במאסר עולם ועוד 16 שנים במצטבר

 דניאל נחמני רוצח נועה אייל ז"ל יישאר בכלא למאסר עולם ועוד 16 שנות מאסר.

 ועוד כמה מאמרים:

בית המשפט העליון (מפי השופט יצחק עמית, בהסכמת השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף) דחה היום את ערעורו של דניאל נחמני שהורשע ברצח האכזרי של נערה בת 17, נועה אייל ז"ל, בשנת 1998, והשאיר על כנו את עונש המאסר שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי -  מאסר עולם ו-16 שנות מאסר בפועל שירוצו במצטבר.

משך 16 שנים נותר הרצח של נועה אייל ז"ל בלתי מפוענח, עד אשר בשנת 2014  התאפשר פענוחו בזכות התקדמות מדעית בתחום הזיהוי הפלילי, היכולת לבצע "חיפוש משפחתי" במאגר דנ"א (כלומר, חיפוש המכוון למציאת דמיון בין הדגימות שבמאגר לדגימות מזירת הפשע, ולא רק זהות). החיפוש שערכה משטרת ישראל בשנת 2014 במאגר הדנ"א המשטרתי, העלה כי מנחם נחמני, אביו של דניאל נחמני, שפרופיל הדנ"א שלו נכלל במאגר, עשוי להיות קרוב משפחה של הרוצח. בדיקה ראשונית העלתה כי למנחם נחמני שני בנים, ולאחר סדרת בדיקות נוספות הגיעו במשטרה למסקנה כי דניאל נחמני הוא החשוד הרלוונטי. המשטרה עקבה אחרי דניאל נחמני באופן סמוי, תפסה דגימת רוק מיריקה שרקק באחד מרחובות ירושלים והעבירה את הדגימה לבדיקת דנ"א שהעלתה כי ישנה התאמה מלאה בין פרופיל הדנ"א של המערער לפרופיל הדנ"א שהופק ממוצגי הזירה. מהלכים אלה הובילו להשלמת החקירה, למעצרו של נחמני ולהעמדתו לדין. במהלך חקירתו ניטלה מנחמני בהסכמתו דגימה נוספת לשם הפקת דנ"א, וגם לפיה התקבלה התאמה מלאה לפרופיל שהופק ממוצגי זירת הרצח.

בפסק דין ארוך ומפורט דחה בית המשפט העליון את כל טענות ההגנה, לרבות הטענה שראיות הדנ"א הושגו בצורה בלתי חוקית, והטענה לפיה יש לפסול את השימוש ב"חיפוש המשפחתי", כמו גם את פירותיו. נפסק כי משטרת ישראל מוסמכת לבצע "חיפוש משפחתי" במאגר הדנ"א המשטרתי, שכן הדין מאפשר לה "לערוך השוואה" בין נתוני זיהוי שהופקו במהלך חקירה לנתוני זיהוי שבמאגר הדנ"א לצרכים פליליים. עוד נפסק, כי לא קמה עילה לפסול את דגימת הרוק של נחמני שנתפסה על-ידי המשטרה ברחוב, וכי הדבר אינו עולה כדי "חיפוש בגוף החשוד", כנטען ידי ההגנה. בית המשפט העליון ציין כי "אשמתו של המערער זועקת מההצטברות הראייתית" בתיק. בית המשפט דחה גם את הערעור על העונש ועל הקביעה כי הרצח בוצע "בנסיבות חריגות בחומרתן", בציינו כי "אין בכוחן של מילים לתאר את התופת שהעביר המערער את המנוחה ברגעי חייה האחרונים".

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.